כוחה של התמדה

רגע לפני אלבומו השלישי מדבר נועם פנחסוב על השיר הראשון שכתב (בגלל נערה שאהבתי), על הביישנות (בתיכון חשבו שאני אילם) ועל העבודה עם גדולי המוסיקאים בישראל )

כוחה של התמדה

נעם פנחסוב בהופעה. צילום נטע אגי ונעם שטקל

אם אתם אוהבים מוסיקה מקורית ואיכותית ושייכים לסצנת המוסיקה המקומית, בוודאי נתקלתם לא פעם בשמו של היוצר והזמר נועם פנחסוב (27). אולי, אפילו, צפיתם בו בהופעה חיה. היום כשהוא סוגר מעגל, כשמאחוריו עשר שנים של קריירה מוסיקלית ונחישות, רגע לפני אלבום חדש ושלישי בהפקתו של המוסיקאי פיטר רוט, חשבנו שזה זמן מצוין לראיון.

נועם פנחסוב הוא ללא ספק האנטי-תזה המושלמת לרוקיסט. הוא עדין ברמות, מתנהג בנימוס ואין לו אף לא גינון אחד קטנטן של "רוק סטאר". את השיחה שלנו פתחנו בדיון תמוה על גיל, אחרי שבטעות הוספתי לו כמה שנים טובות לגילו הצעיר. "את האמת שאני מרגיש זקן כבר, מה שבטוח שמבחינת הציפיות שהיו לי, בגיל 27 הייתי אמור להוציא כבר אלבום אוסף. הרי התחלתי נורא מוקדם", הוא אומר.

נאמן לדרכו. נעם פנחסוב. צילום נטע אגי ונעם שטקל

נאמן לדרכו. נעם פנחסוב. צילום נטע אגי ונעם שטקל

הרבה לפני שפצח בקריירת הסולו שלו, ניגן פנחסוב עם הלהקה שלו "הזנגבילים" – אותה הקים עם חברים בגיל 15. במושב חניאל. "היה לנו מקלט במושב, ששם היינו נפגשים לנגן ועוד מוקדם יותר ללמוד גיטרה. הקמנו להקה וניגנו חומר מקורי שברובו היה שלי, עם השפעות של מה שהיינו שומעים אז, שזה היה הרבה שלום חנוך, הביטלס ופינק פלויד. את הופעת הבכורה שלנו עשינו בפאב "המוזה" של מגן דהרי בנתניה. היום, במבט לאחור, אני יכול להגיד שלדעתי, היינו לא טובים. אני לא יודע איך קהל בא לראות אותנו מופיעים (צוחק), אבל אני שמח שזה קרה. זה היה בית ספר טוב בשבילי וחוויה אדירה. אחרי שנתיים התפרקנו בגלל הדברים הכי קלישאתיים ורומנטיים שקורים כמעט לכל להקה בעולם. אחר-כך כבר החלטתי שאני רוצה להופיע לבד. התחלתי לכתוב לעצמי חומרים. הייתי מופיע בברים בתל אביב מול קהל של חבר'ה בני 30, במקומות שבכלל לא היה לי מותר להיכנס אליהם מפאת גילי הצעיר"

מאיפה מגיע האומץ, הביטחון או בכלל הרצון לעמוד מול קהל, חשוף ולהגיד "הנה אני- תסתכלו עליי"?
"אצלי זה מגיע ממקום אחר. הייתי ילד מאוד שקט ומופנם. מי שלמד איתי בבית ספר בוודאי חושב עד היום שאני אילם. מה שהיה לי בראש ושרציתי להגיד, לא יצא לי. לא הצלחתי לבטא את מה שרציתי להגיד. שמרתי המון בבטן. באיזשהו שלב הבנתי, שאני מצליח לשחרר את הכל בכתיבה. יצא ככה, שעל הבמה הצלחתי להרגיש הכי בנוח ולהגיד את מה שיש לי לומר בצורה הכי מדויקת והכי טבעית לי. זה בכלל התחיל בבחורה שהייתי מאוהב בה בתיכון. היא הייתה הילדה הכי יפה בבית ספר והיינו החברים הכי טובים. ממש מושפעים מהסדרה "דוסון קריק", היא הבינה שאני מאוהב בה דרך השיר הראשון שכתבתי אי-פעם. כאילו ידעתי מראש שאין סיכוי שהיא תרצה אותי, אבל החלטתי לנסות למרות הכל, רק כדי להגיד שניסיתי. בסוף היא גם התאהבה בי. היה שווה לנסות".

מאז ועד היום מתאפיין פנחסוב בנחישות מעוררת הערצה ובהתמדה חסרת פשרות, שהובילו בסופו של דבר לתוצאות הנכונות ובסלילת הדרך להגשמת המטרה. "הייתי הולך כמעט כל יום להופעה אחרת של אמן שאני מעריך. השארתי לכל אחד מהם סקיצות שלי עם הכיתוב: 'היי. קוראים לי נועם ואני כותב ומלחין שירים. הייתי שמח לשמוע את דעתך האישית'. כתבתי את זה הכי תמים ואמיתי. השארתי גם טלפון שלי. אני חושב ש- 90% מהאמנים חזרו אליי עם ביקורת. מרביתם עם ביקורת שלילית שזו הייתה בעצם המטרה שלי – קבלת ביקורת בונה ואמיתית. משהו שאני יוכל לעבוד איתו. אחת התגובות הייתה של המוסיקאי נמרוד שיקלר ("נמרוד והבודדים"). הוא אמר לי, שהוא נורא אהב את מה שהוא שמע ושהוא רוצה להפיק לי אלבום. זה גרם לי להרגיש מסופק מהדרך שאני עושה. מכך שהתגברתי על ביישנותי, יזמתי מהלכים ואנשים חזרו אליי ודיברו איתי. זה הוכיח לי, שעבודה קשה משתלמת ובזה אני מאמין עד היום".

בכל זאת, החלטת באותה עת לגנוז את הדיסק. למה?
"נכון, הפקת הדיסק הייתה סוג של הגשמת חלום. הקלטנו באולפני "זאזא", שהיו אז ממש מוסד בארץ. שיקלר הביא נגנים מדהימים, וזאת הייתה חוויה אדירה. בסופו של דבר, כשסיימנו להקליט, חשבתי פתאום שאם אני מוציא עכשיו סינגל לרדיו ובאים לראיין אותי, אין לי מה להגיד כי עדיין לא הספקתי דבר. הייתי אז בן 22 בערך. עדיין לא הרגשתי בשל. דיברתי עם נמרוד שהפך כבר אז לחבר, והחלטתי לגנוז את הדיסק. אמרתי לעצמי, שעכשיו אני הולך לעבור דרך. להופיע הרבה, לכתוב חומרים חדשים ולהיות מוסיקאי טוב יותר."

מעשה אמיץ, האם. במבט לאחור, אתה לא מתחרט?
"לא. זאת הייתה חוויה מדהימה. אני יכול להגיד בביטחון מוחלט שהמוסיקאי שאני היום, זה הרבה בזכות נמרוד ובזכות ההחלטות שעשיתי בתחילת דרכי. הוא גרם לי להבין המון על כל מה שקורה בתעשיית המוסיקה בארץ. בסוף, הקלטתי מחדש את אלבום הבכורה שלי. "אני וכל המחשבות" עם המפיק אלדד ציטרי שהוא מוסיקאי מדהים, שעובד היום עם ריטה. ידעתי שאת מופע הבכורה של האלבום אני אעשה רק "בצוותא" בתל אביב. זה המקום שאני הכי מתחבר אליו בארץ. הם אמרו לי שהמקום יהיה פנוי רק בעוד חצי שנה. לא התייאשתי ולא הפסקתי להתקשר. אמרתי להם: 'אני רוצה צוותא. אני רוצה להתחיל את הדרך שלי כאן'. אחרי כחצי שנה הם הזמינו אותי לפגישה, פתחו לי יומן ונתנו לי תאריך להופעה. המקום היה מלא באנשים שעברו איתי את הדרך – עוד מההופעות הראשונות שלי. אחרי זה כבר יצאתי לסיבוב הופעות בכל הארץ, הקלטתי את האלבום השני שלי "משחק מטומטם" וגם הוצאתי ספר".

הוצאת ספר אינה דבר של מה בכך – הרי מדובר בסגנונות כתיבה שונים. איך הגעת לזה?
"כשהתחלתי לכתוב את האלבום השני, כתבתי גם הרבה טקסטים שלא היו מתאימים להלחנה. הם יצאו לי יותר כמו סיפורים. החלטתי להוציא את זה ככה, כפי שזה נכתב, ללא עריכה. יצא ספר עם 30 סיפורים קצרים ונקרא "28 חיוכים". הוא מכר משהו כמו 1000 עותקים, שזה משמח. היה לי גם סיבוב קצרצר של הופעות עם שירים שלי, שבין לבין הקראתי סיפורים מהספר. זה היה מקסים, שונה ומיוחד".

היום, כשהוא סוגר מעגל בן עשר שנים מלאות, עובד פנחסוב על דיסק שלישי וחדש עם המוסיקאי פיטר רוט. "אחרי פיטר רדפתי חמש שנים עד שהוא נענה לי. כל פעם שיצרתי קשר, הוא סירב לעבוד איתי, לפני חודש שלחתי לו שוב מייל ואמרתי שאני עובד על חומרים חדשים. הפעם הוא אמר לי כן. הוצאנו כבר שני סינגלים החוצה. העבודה איתו היא מדהימה. אני חושב שזאת זכות בשבילי לעבוד עם מוסיקאי מבריק כל-כך. הפכנו גם לחברים טובים. אפשר להגיד שהיום הוא בשבילי סוג של מנטור".

אחרי כל-כך הרבה שנים במקצוע בלי פריצה חד-משמעית לעולם המיינסטרים, איזה תגובות אתה מקבל מהסביבה שלך?
"בואי נגיד שיש לי הרבה קופים על הגב. לא שואלים אותי היום "מה שלומך" כשפוגשים אותי ברחוב. שואלים אותי מה עם שיר בגלגל"צ. אני לא מקליט שירים כדי שיעברו פלייליסט, אני לא מכוון לשם. זו גם הסיבה שמעולם לא הלכתי לתוכנית ריאליטי. אני לא חושב שזו הדרך הנכונה והבריאה עבורי. אם הייתה תוכנית לאומנים שיוצרים חומר מקורי, הייתי הולך. אני לא חושב שאני מסוגל לשיר שירים של זמרים אחרים תוכנית שלמה. אני חושב שעדיין לא מבינים את השירים שלי, וברגע שיבינו אותם זה יבוא בגדול. זה יבוא בטוב וזה יבוא אמיתי. כשאני פוגש אמנים ותיקים ומספר להם על הדרך שלי, הם אומרים לי שאני דינוזאור בדרך שלי. אני רוצה להיות כמותם ,עם רפרטואר מכובד ודרך אמיתית. אני רוצה להיות מול קהל ולא מול אס אמ אסים. אני היום מגשים חלום. אני לא עסוק בלחלום חלומות אלא בלהגשים אותם".

 

כתבות אחרונות של אפרת בבא (כתבות נוספות של הכותב)

תגובות

תגובות

מאמרים נוספים