להתראות, לאונרד

עדי שמידק, מעריצה שרופה, נפרדת מלאונרד כהן, אליל נעוריה שלא הספיק לכתוב גם עליה שיר אהבה, ותוך כדי לומדת עוד שיעור או שניים על פרופורציות בחיים

להתראות, לאונרד

לאונרד כהן. צילום חן אלטוף - ויקימדיה

הפוסט שלי השבוע מוקדש לקורא הנאמן ביותר והמפרגן ביותר שלי, לדודי האהוב והאוהב אמנון, ממנו נפרדנו השבוע לאחר מאבק אמיץ במחלה קשה. באישיותו ובמסירותו, הוא היה לי להשראה גדולה יותר מכל אייקון תרבותי כזה או אחר שאיבדנו השנה.

—————————-

אהבתי ל (הוא ולא מלאך, הוא ולא שרף) לאונרד כהן התחילה, איך לא, בגיל 19 בערך, דרך דני שם בדוי, בחור שיצאתי איתו (אהלן!). אם להיות כנה, כך קרה גם עם מאיר אריאל (ערן שם בדוי, מה קורה?) עם ניל יאנג (יובל שם בדוי, שנים!) ועם Frank Zappa (זיו, שם לא בדוי, עדיין ידידים) ובעוד שכל האייקונים התרבותיים הסתפקו במקום של כבוד בפלייליסט שלי, הרי שלאונרד כהן, החל מהלחישה הרכה הראשונה שלו באוזני, כבש את מקומו בלבי מעל כולם.

גם דני שם בדוי, אגב, מצא את הלחישות של ליאונרד כהן מעניינות הרבה יותר מאשר דברי השנינה שלי. מוזר. אולי בגלל זה זה לא עבד בינינו. But we’ll always have Leonard

————-

אז מה היה בו, באותו לאונרד כהן, שסחף אותי אחריו בדרך כל כך לא טיפוסית עבורי? אני הרי לא בן אדם שנוטה להערצה עיוורת. אני אדם חושב, בעל הערכה עצמית, שאמנם יודע ליהנות ממוסיקה טובה, והיא גם לא חייבת להיות טובה ממש אגב. אבל זהו בגדול. לא סופר מוערץ, לא שחקן מוערץ. רק לאונרד כהן אחד. (זה, כמובן, אם לא מחשיבים את אליל נעורי הזמני והמאולץ, ניק קרשאו, אותו אימצתי לעצמי כדי להיות מיוחדת ומגניבה, וכדי להוות אלטרנטיבה למעריצי פול יאנג).

אולי היו אלה החליפה והכובע? החליפה והכובע המוכרים לי כל כך מהתלבושת הקבועה של שני הסבים ההונגרים שלי, שהיו מתלבשים בדיוק כך. החליפה שבכיס שלה תמיד היו סוכריות מנטה. הכובע שהיה נתלה בכניסה לבית תוך כדי "שבת שלום" חגיגי. האם הייתה זו דמות הסבא המיטיב שכל-כך יכולתי למצוא בה נחמה? יש מצב! זה יכול גם להסביר את אהבתי לאברהם פררה והבואנה ויסטה קלאב.

אולי העובדה שהוא כתב, יצר, שרבט, הופיע והמשיך להוציא אלבומים מעולים דווקא בגיל מאוחר, ובכך הוא נותן תקווה לכולנו (או לפחות לי)?
אולי החיפוש הרוחני המעמיק, הנשאר בכל זאת מעוגן בקורטוב של יהדות ויידישקייט, הוא זה שמדבר אליי כל כך? כנראה שגם וגם וגם. אבל יותר מכל – היו אלה המילים.

המילים הכנות. האינטליגנטיות, הסקסיות. הממזריות. הניסוח המדויק של מורכבות הרגע. קדושה לצד תשוקה ב- Halleluja, שנאה וקנאה לצד חברות וסליחה ב- Famous Blue Raincoat, נוסטלגיה נוטפת לצד אדישות קרה ב- Chelsie Hotel . כפרה עלייך יה' לאונרד!!! חולה עלייך אהבה שלי בלב !!! תמיד היית שם בשבילי בכל-כך הרבה רגעים יפים. הנה כמה מהם:

————-

הוםםםםםם….. הוםםםםםםםם…… הוםםםםםםםם….. אני קופצת על כדור פיזיו ענק בקורס הכנה ללידה בשיטה טבעית. "תשירו, תשירו לעוברים שלכם בקולות נמוכים, גם בבית, הוםםםםםםםם" מעודדת אותנו המדריכה בחיוביות קוסמית חשודה. הרקע לטקס התמוה הזה נעוץ באמונה האיזוטרית, שצלילים נמוכים מעודדים את העובר להתקדם מטה (או אולי יחסית אליו זה מעלה? נו מילא) בתעלת הלידה.

אני קופצת מעלה מטה ומסתכלת ברגשות מעורבים על הסיטואציה. מצד אחד שילמתי כסף טוב, ומי כמוני רוצה ללדת בלידה טבעית ולרוץ להשוויץ לחברות, אבל מצד שני "הווווווווום", זה לא בדיוק צליל שמסוגל להחזיק אצלי לאורך זמן.

הפתרון מגיע מהר למדי – אמרת קול נמוך, אמרת לאונרד כהן. אני מגיעה הביתה, שמה דיסק של לאונרד כהן ומצמידה אוזניות לבטן הענקית שלי. אז יש עוברים ששומעים מוצרט ויש עובריות ששומעות לאונרד כהן והכהן הגדול אט אט מעמיק את אחיזתו בחיינו.

אאהההההה!!!!! אאההההההה!!!!! ביתנו הבכורה (שנולדה בלידה לא טבעית, הערת הכותבת) צורחת באוטו. לא יכולה לסבול נסיעות. בתיק ההחתלה שהולך איתנו לכל מקום: חיתולים, מגבונים, פדי הנקה ונשק יום הדין, שאוי לנו לעזוב את הבית בלעדיו – דיסק האוסף של לאונרד כהן. שים, שים לה את השיר שלה (Alexandra Leaving) , אני מתחננת לכמה דקות של שקט. עובד כמו קסם. הקטנטונת מזהה את קולו של הסנדק המוזיקלי שלה ומשתתקת. איזה ילדה עם טעם מוסיקלי משובח. החיידק הועבר לדור הבא.

אתה אף פעם לא כותב עלי שירים !!! אני מתנפלת על בעלי המסכן, כשהוא נכנס הביתה גמור בסוף יום עבודה, ומוצא אותי בסלון כשצלילי "Did I ever love you" של לאונרד כהן ברקע. בעלי האומלל, שלא מבין מה נחת עליו ומה כבר הספיק לעולל בשנייה וחצי שבה נכנס בדלת, מסתכל עליי במבט מבולבל. "אתה הבטחת שתחזר אחריי כל החיים. הבטחת !!!" אני כועסת. האמת שאני רותחת. זה לא פייר. יש שיר על סוזאן, על מריאן, על גיין, על אלכסנדרה, ג'ניס, בת שבע ודלילה ורק עליי, עלי… אין!!! אני! שללא ספק ראויה ועשויה מחומרים שעליהם משוררים אמורים היו להתרפק, עלי אין שיר. אין!!!

ומסכן בעלי, מה הוא אשם שהוא לא בקטע של לכתוב שירים? ובהינתן סלידתי מיהלומים ופרחים, ובהינתן הפחד שלי מטיסות, הרי המחווה הרומנטית ביותר שהוא יכול להעניק לי היא לצעוק "עדי" במקום "אדריאן" בסיומו של איזה קרב.

ובכל זאת, ליום ההולדת האחרון הוא קנה לי קנקן וכוסות תואמות… ולזה אין שום צידוק שבעולם. קנקן וכוסות תואמות אלוהים אדירים. המתנה הכי פחות רומנטית בעולם. סבא שלי לפחות היה משאיר לסבתא שלי לחמניות על החלון, בזמן שהוא לובש מקטורן וכובע כמו של לאונרד. או, הנה, זה גבר שיודע לפנק גברת.

———-

"700" שקל לכרטיס כפול 2 זה יוצא 1400 שקל", אומר לי הטיפוס המפוקפק שאני פוגשת באמצע הלילה כדי להשיג כרטיסים להופעה של לאונרד כהן באצטדיון רמת גן. 1400 שקל ! כל כך לא אופייני לי להוציא כל כך הרבה כסף על הופעה. אבל (שוב) נרדמתי בשמירה, ואין לי שום כוונה לפספס את ההזדמנות לראות את האליל שלי בפעולה. מגיעים באיחור אלגנטי, נשברת לי שן מבייגלה שאכלתי בתור בכניסה (עונש משמיים על חטא הפחמימות הריקות), מתיישבים, מחזיקים ידיים. הקהל שר איתו את כל השירים כמו בשירה בציבור. בוכה חצי הופעה. האדם הסקסי ביותר עלי אדמות הוא קשיש בן 76. הוא וכמובן בעלי האוחז בידי (התחנפות). כשהוא שר את הללויה, אני מרגישה, באמת, קדושה באוויר. אחרי שהוא מברך את ברכת הכהנים אני בכלל עפה על אוויר חם כל הדרך הביתה.

———-

לאונרד כהן, האליל שלי, נפטר השבוע. והוא לא הספיק מעולם לכתוב גם עליי שיר אהבה. ידעתי תמיד שהרגע הזה יגיע ושיהיה לי קשה, אבל לא ציפיתי שפרופורציות החיים יתחדדו כל כך באותו השבוע ממש. תודה לאונרד על כל מה שנתת לי, אבל ברשותך, אני הולכת לבכות עכשיו על דוד אמנון.

עדי שמידק

הי לכם. אני עדי שמידק ברר. אמא לארבע בנות. אשה של גבר אחד. מהנדסת תכנה בת 40 מנתניה. בעלת מספר מטריד של תחומי עניין וחתולים. מזמינה אתכם לקרוא ולצחוק איתי על דקויות החיים.

כתבות אחרונות של עדי שמידק (כתבות נוספות של הכותב)

תגובות

תגובות

שלחו תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <s> <strike> <strong>

מאמרים נוספים

שינוי גודל גופנים
ניגודיות