על בחירת חוגים ועל ילדים המכתיבים להורים

הורים: בכל מה שקשור לחוגים - אל תאפשרו לילדים את זכות הבחירה! מאמן הקראטה הבכיר, משה רוקח, מסביר למה

על בחירת חוגים ועל ילדים המכתיבים להורים

צילום fotolia

חינוך לדמוקרטיה זה יפה, טוב ונכון – אבל לא בכל מה שקשור לחוגי ילדים.

כמורה לקראטה במהלך 35 השנים האחרונות אני נתקל, בשנים האחרונות יותר מאי-פעם, במשהו שאני מכנה: "דמוקרטיזציית-יתר בחינוך ילדים".

הכוונה היא לכל אותם הורים, המביאים את הילדים לשיעור ניסיון, רואים "כי טוב", כלומר – הם אוהבים את השיעור: מבינים את חשיבות הקניית הכלים והיכולת לילד שידע להגן על עצמו, את זה שלשיעור יש מסגרת מובנית וברורה, שיש אופן התנהגות מקובל, אוהבים את האופן שבו אני מתייחס לילדים ומנהל את השיעור… הכל מצויין, ואז הם הולכים הביתה עם הילד. הם אפילו מדברים איתו והילד מאוד אהב את השיעור ונהנה ממנו, אבל "החברים שלו הולכים לחוג אחר".

משה רוקח, מאמן נבחרת ישראל בקראטה מסורתי. צילום בוריס - מרכז קראטה פולג

משה רוקח, מאמן נבחרת ישראל בקראטה מסורתי. צילום בוריס קירזנר – מרכז קראטה פולג

ואולי מצב אחר – ההורה מאוד אהב את החוג ואת התכנים וחושב שהם סופר-חשובים לילד שלו, אבל הילד דווקא לא רוצה. הוא אפילו לא יודע למה. סתם כי  "לא בא לו". ואז אותו הורה, שלפני רגע היה כל כך מרוצה לראות שהילד שלו באמת מקבל את הטוב ביותר ואפילו נהנה מזה (הילד) – פתאום מתחיל לזגזג…

"שלא תבין לא נכון", הוא מתקשר ואומר לי, "אני מאוד אהבתי את השיעור, אני רואה את הרמה הגבוהה ורואה שהילדים באמת לומדים כל השיעור ולא סתם משחקים… אבל הילד רוצה להיות עם החברים שלו".

אה, כן, שכחתי… הילד בן 5. במקרה הטוב בן 6 או אפילו 7.

התסריט הזה שתיארתי כאן, חוזר על עצמו בזמן האחרון הרבה מדי פעמים. וכאן אני מגיע להסביר למה אני טוען שדמוקרטיה, שהיא דבר מבורך לכשעצמו (רןב הזמן לפחות), היא דבר פסול בחינוך ילדים, לפחות במקרים כמו הנ"ל.

לילד בן חמש, שש או שבע ומה לעשות, גם לילדים גדולים יותר, אין תמונת עולם רחבה כמו שיש למבוגר בן 20-30 פלוס. ילד רוצה, באופן טבעי ומובן, להיות עם החברים שלו. ילד יעדיף, כמעט תמיד, למעט יחידי סגולה שהם מאוד רציניים ובוגרים כמעט מיום לידתם, לשחק. בדרך כלל לא "יבוא לו" לעבוד יותר מדי קשה.

אבל, וכאן מגיע אבל גדול, תפקידנו כהורים, לפי תפיסת עולמי, הוא לכוון את הילדים שלנו. לפתוח בפניהם חלונות לעולמות שונים, להציג בפניהם את הנפלאות שיש לעולם הזה להציע ולתווך להם את הדברים הפחות נעימים שגם יש לו להציע. כמובן שעלינו להתחשב בנטיות הלב של הילד ולהתאים את החוג ככל הניתן לנטיות אלה… אבל כהורים בעלי ניסיון חיים עשיר מזה של ילדינו, אנחנו יכולים, ובעיני זו גם חובתנו כהורים – להחליט מה חשוב עבורו. למצוא לו את המורה הטוב ביותר שיכול ללמד אותו וחשוב לא פחות – לדבוק בכך. גם אם הילד לפעמים נמשך לכיוונים אחרים.

תפקידנו כהורים, בשנים הראשונות, לקבל החלטות עבור הילד – החלטות מושכלות ומבוססות, על סמך מה שאנו תופסים בעינינו כחשוב, נכון וטוב להתפתחותו.

אז אם אנחנו, כהורים, חושבים שזה חשוב שהילד שלנו, בעידן הכל-כך אלים בו אנו חיים, ידע להגן על עצמו – זאת אומרת שהוא צריך ללמוד את זה. זה בכלל לא עניין של "פריבילגיה", אלא משהו שהוא בעינינו חיוני ונחוץ לחיי היומיום שלו והוא צריך ללמוד את זה ממישהו מקצועי ככל שנצליח למצוא. (איך יודעים שמורה אומנויות הלחימה שבחרתם הוא טוב? – זה עניין לכתבה שעשיתי בעבר, הנה לינק אליה: http://www.karate-itkf.co.il/?id=200012 ).

ואם אנחנו, כהורים, חושבים שלילד שלנו חסר ביטחון עצמי, או דווקא להפך, שהוא אגרסיבי מדי וצריך מקום לפרוק את האנרגיות הגבוהות שלו באופן מבוקר שלא יזיק לסביבה שלו, או שאין לו משמעת והוא לא מכבד מספיק את הסובבים אותו – ערכים שעומדים בבסיס הקראטה כאומנות לחימה יפנית, אז הוא צריך להשתתף בחוג אומנות לחימה שייתן מענה לצרכים האלה, ולא בחוג  אחר – גם אם הוא מאוד רוצה…

וזה ש"חברים הולכים לחוג מסוים", בעיני, לא מהווה בכלל שיקול. אני מבין, מניסיוני הרב בהדרכה,  שזה כן שיקול בעיני הורים וזה מאוד מפליא אותי. מפליא, כי הרי מה המטרה שלנו, כהורים, כשאנחנו שולחים ילד לחוג? שילמד את מה שמלמדים באותו חוג, נכון? אז מה זה רלוונטי בכלל מה עושים החברים? או שאנחנו שולחים את הילד לחוג כדי שירכוש חברים? – אבל אז זו מטרה אחרת…

אני טוען, שלא שולחים ילד/ה לחוג כדי לרכוש חברים. את זה עושים אחר הצהריים ובסופי שבוע בגינות הציבוריות שיש בעיר שלנו בשפע, בים, בבריכות השחייה ובמשחקיות.

שולחים ילד לחוג כדי להעשיר את עולמו, לפתח אותו ולהעצים אותו. שולחים ילד לחוג כדי שילמד משהו חדש שלא מלמדים בבית הספר או אפילו כן מלמדים – אבל במסגרת החוג הוא יכול להתמקצע ולהשתפר. ואת כל זה עושים בהתאם להשקפת עולמנו של מה חשוב יותר, מה חשוב פחות, איזה אדם קטן אנחנו רוצים לחנך ואיזה "צידה לדרך" אנחנו בוחרים להעניק לו כדי לעזור לו בכך.

אתם לא מסכימים איתי שקצת קשה לצפות מילד בן חמש או שש ואפילו יותר גדול, שייקח את כל הגורמים האלו בחשבון כשהוא "בוחר לעצמו" חוג?

חופש הוא דבר מצוין, אבל להשקפת עולמי, צריך גבולות ברורים בחינוך ילדים וצריך מבוגר אחראי, שמבין "אנא פניו מועדות" – מה הוא רוצה מעצמו ומה הוא רוצה עבור הילדים שלו בחיים האלה ואיך הוא משיג את זה, או לפחות מנסה הכי טוב שהוא יכול. ולכן בחירת חוג לילד שלך – היא החלטה שלך, ההורה, ולא שלו.

"אבל אי אפשר להכריח ילד ללכת לחוג שהוא לא רוצה" תגידו – המתנגדים, נכון? על כך – בפעם הבאה..

הכותב, משה רוקח, הוא מאמן נבחרת ישראל בקראטה מסורתי לילדים, נוער, ובוגרים. מנהל רשת "מרכז קראטה פולג"- בתי ספר מקצועיים לקראטה איכותי, המונה חמישה סניפים.  לתיאום שיעור ניסיון חינם ללא כל התחייבות חייגו עכשיו: 09-8350163. ניתן לבקר באתר המרכז בכתובת: www.karate-itkf.co.il וגם בפייסבוק: "מרכז קראטה פולג".

תגובות

תגובות

מאמרים נוספים