על פופוליזם, דמגוגיה ומדיניות הענישה הראויה/ עו"ד אדיר בנימיני

בניסיון למצוא חן בעיניי ההמונים יוצאים לא אחת מחוקקים בכל רחבי העולם נגד הענישה המקובלת, תוך שימוש בהרבה מאוד הצהרות דמגוגיות ואמוציונליות

לא אחת אנו זוכים לשמוע במהלך חיינו אמירות פופוליסטיות ממחוקקים בכל רחבי העולם, בדבר הצורך ל"הביא להחמרת הענישה" כנגד מבצעי עבירה פלילית כזאת או אחת. בדרך כלל הדבר נועד לשאת חן בעיניי ההמון, שכן מי לא בעד "להיכנס בנאשמים" ולהחמיר בעונשם. זו תמיד הייתה הגישה הרווחת והפופולארית בקרב ההמונים, כפי שנאמר יפה בהקשר זה: "אני שומע רבים צועקים, 'הענישו את האשמים' אך רק בודדים מזדעקים כדי לטהר את שמם של החפים מפשע"[1].

בכובעי כסנגור העוסק בתחום דיני התעבורה, אני וודאי רגיש עוד יותר לאמירות מסוג זה, כאשר מדובר בנאשמים בתחום התעבורה; היום לטעמי נשבר שיא חדש, בדבריו של ח"כ בועז טופורובסקי, בעמוד הפייסבוק שלו, שם הגדיל לעשות והצהיר כי "מי שפוגע בילדה, משאיר אותה פצועה קשה ובורח – צריך להכניסו לכלא לכל ימי חייו". כלומר, במילים אחרות, אדם שמורשע בביצוע עבירה של "הפקרה אחרי פגיעה", דינו, צריך להיות, יותר חמור מזה של רוצח שפל, שעשה את מעשהו בתכנון מוקדם ומדוקדק, מתוך כוונה פלילית להביא להמתתו של אדם אחר.

מנקודת מבטי כסנגור בתחום, עבירות ההפקרה הן המקרה קלאסי בו צריך לאמץ את העיקרון: "אַל תָּדִין (תָּדוּן) אֶת חֲבֵרְךָ עַד שֶׁתַּגִּיעַ לִמְקוֹמוֹ". מי שפוגש באותם בנהגים, שמואשמים בעבירה זו, יודע שאלה אינם אנשים רעים מטבעם, לא אנשים שהתכוונו לצאת לכביש ולפגוע באדם אחר. רובם "אנשים מן היישוב", נורמטיביים, אשר התרשלו, פגעו עם הרכב בלי כוונת תחילה באדם אחר. בהרבה פעמים מדובר באנשים שנכנסו ללחץ היסטרי מן האירוע, ופשוט נסעו מן המקום. חלקם הגדול חוזרים למקום התאונה לאחר שהתעשתו ו/או מסגירים את עצמם למשטרה כמה שעות לאחר מכן. לא בכל המקרים מדובר באנשים שהתכוונו "לברוח" ולהתחמק מאימת הדין, אלא פשוט נכנסו להלם נקודתי, שגרם להם למעוד ולעזוב את המקום.

אין ספור קולמוסים נשברו, ונהרות של דיו נשפכו, מתוך ניסיון לעמוד על האספקטים הרחבים של תורת הענישה הראויה. המקורות הם רבים מספור. בתורת הענישה מקובל (על קצה המזלג ממש) לדבר על ארבע מטרות עיקריות של ענישה שהן; גמול, הרתעה, מניעה ושיקום. לאורך כל ההיסטוריה נשמעים היטב הקולות הקוראים להחמרת הענישה, מתוך אמונה בעקרון ש"ככל שהעונשים במדינה קשים יותר, כך יהיה טוב יותר"[2], זאת למרות שאין לגישה זו כל אחיזה במציאות. ההיסטוריה האנושית מלמדת את זה.

ההצהרה הבומבסטית של ח"כ טופורובסקי, הביאה אותי לעיין מחדש במספר מקורות חשובים בתחום תורת הענישה, כמו למשל, במי שנחשב לאבי תורת הפרדת הרשויות, הברון שארל דה-מונסקיה. זה התפרסם בעיקר הודות לספרו "על רוח החוקים"[3], אך ביצירה השנייה בחשיבותה (אשר קדמה לה בזמן), "מכתבים פרסיים"[4], הוא עוסק (באופן עקיף) גם בסוגיות של חוק ומשפט – בין השאר בתורת הענישה. קיימת שם התייחסות מאוד ברורה שלו לחוסר האפקטיביות של מדיניות ענישה מחמירה.

הגיבור הראשי של הספר, אוזבק, אציל פרסי שמגיע לביקור בפריז, יוצא חוצץ כנגד מדיניות הענישה המחמירה המקובלת בארצו: "במדינה המכבידה עולה, לא עונשים קשים יותר או פחות מעוררים ציות-יתר לחוקיה. ומדינות שהעונשים בהן מתונים, מעוררות יראה ופחד ממש כמו מדינות שהעונשים בהן עריצים ונוראיים". מונטסקיה מסביר (באמצעות דמות זו) כי בכל מדינה, מטבע הדברים, "יש מידות שונות של ענישה", אך להבדיל מהמצב בפרס "בן אירופה שגדל וחונך במדינת נועם" יירתע גם מעונש של קנס או כמה ימי מאסר באותה מידה "שכריתת זרוע מרתיעה את בן-אסיה". בסופו של דבר מסקנתו של מונטסקיה הינה כי לא מצא שהפשע רווח פחות במקומות בהן קיימת מדיניות ענישה מחמירה, ואין זה נכון "שבני האדם נשמעים יותר לחוקי המדינה, אך ורק מפני שחומרת העונש מעוררת יראה בלבד"[5].

הברון שארל דה-מונסקיה: "לא עונשים קשים יותר או פחות מעוררים ציות-יתר לחוקי המדינה"

הברון שארל דה-מונסקיה: "לא עונשים קשים יותר או פחות מעוררים ציות-יתר לחוקי המדינה"

בהמשך הספר הוא מציג את האלטרנטיבה שלו למדיניות הענישה מחמירה שאינה משיגה את מטרותיה, והוא מוצא אותה בחינוך לאזרחות טובה: "אין לך דבר המרוקן יותר את בתי המשפט; ואין לך דבר המשכין יותר שלום ושלווה במדינה שאורחות חייה, ולא חוקיה, מחנכים לאזרחות טובה. מבין אמצעי-הכוח הקיימים, זה האמצעי שמשתמשים בו פחות לרעה"[6].

סוגיה זו, הנוגעת לאי האפקטיביות של מדיניות ענישה מחמירה, תופסת נתח משמעותי בחלקו הראשון של הספר אוטופיה של תומס מורוס. המחבר מתאר את שיטת הממשל האידיאלית בעזרת דמות פיקטיבית העונה לשם רפאל היתולדאוס[7], שכביכול שהה באי אוטופיה, והיה עד לממשל המושלם השורר במקום. הקונטקסט של הדיון היא שיח אינטלקטואלי המתפתח בנוכחותו של הארכיבישוף מקנטנברי, הקרדינאל יוהנס מורטון, שכיהן במקביל גם כלורד צ'נסלור של אנגליה בשעתו. במרכז השיח עומדת מדיניות הענישה המחמירה שננקטה כנגד גנבים באנגליה באותה עת. מדיניות זו הביאה להוצאה להורג סיטונאית של מורשעים בגניבה (ואגב, מספרים כי דווקא במעמדים הללו הכייסים היו "עובדים שעות נוספות").

הגידול משמעותי בכמות הגנבים באנגליה באותה תקופה קשורות בעיקר לתנודות מסחריות בשוק האנגלי, שהביאו לעליית בביקוש לצמר, דבר שהביא לירידה בקרנה של החקלאות וכתוצאה מכך לאורבניזציה גדולה ותנודה מסיבית של איכרים רבים שנושלו מבתיהם ונחלותיהם בכפרים אותם נאלצו לנטוש. תומס מור מספר כי משפטן שהיה נוכח בסעודה שנערכה בנוכחות הקרדינאל, שיבח בהתלבות את החוק המחמיר וסיפר כי ברחבי הארץ נתלים על עמוד התלייה "לא פחות מעשרים בכל פעם ופעם, והוסיף בלהט רב יותר שהוא תמה כיצד זה שאף כי מעטים כל כך מצליחים לחמוק מאותו עונש נורא, ממשיכים רבים כל כך לעשות זאת בל פינה".

על כך השיב אותו רפאל היתולדאוס כי ענישת גנבים בדרך זו אינה צודקת ואף אינה מועילה לציבור. כל זאת מכיוון ש"כנקמה בעד הרכוש הנגנב היא אכזרית מידי, ועם זאת אין בה כדי לפצות עליו". גם בדבריו של מור עולה אלטרנטיבה שבה ההיבט החינוכי הוא דומיננטי: "אין עונש שיהיה כבד דיו להתריע ממעשי שוד אנשים שאין להם כל מקצוע אחר שיוכלו להרוויח ממנו את מחייתם. לפיכך, לא רק אתם (הכוונה לממשל האנגלי – א.ב), אלא גם רבים אחרים בעולמינו, דומים לאותם מורים גרועים המעדיפים להלקות את תלמידיהם מללמדם. גוזרים אתם עונשים כבדים ואיומים על גניבה, שעה שהיה עליכם לדאוג לכך שצורכים המחיה יספיקו לכול, וכי איש לא יהיה נתון תחת כורח כה מחריד לגנוב ועל כן לאבד את חייו"[8].

בסופו של דבר כותב מור כי החוק שיצר את מדיניות הענישה המחמירה כנגד גנבים הינו לא יותר מאשר "חוק שהוא נאה לעין יותר משהוא צודק או מועיל"[9].

סוגיית מדיניות הענישה והאפקטיביות שלה, היא מן הסתם רחבה הרבה יותר ממה שנמצא לו ביטוי בספרים אלה. העיסוק בנושא הוא מטבע הדברים הרבה יותר קדום. הנה למשל מספר דברי חכמה, פרי הגותו של פרוטאגורס, בדיאלוג הסוקראטי המפורסם הקרוי על שמו. דברים שתועדו בידיו הנאמנות אפלטון: "[…]אם רצונך להרהר, סוקראטס, במשמעות של הענשת עושי-עוול, תימצא למד שלדעת הבריות אפשר להקנות סגולה טובה. כי אין איש מעניש את עושי העוול מתוך שנותן דעתו על הפשע שעשו, ובגלל הפשע ההוא – פרט למי שמתנקם בלא הגיון, כדרך החייה. ואילו מי שמעניש בשכל טוב, אינו מתנקם על הפשע לשעבר, שהרי אין להשיב את הנעשה, אלא למען העתיד, כדי שאותו פושע לא יפשע שנית, ואף לא אדם אחר שראה בעונשו של הלה. ואם זאת מחשבתו, הריהו חושב, שהחינוך יקנה את הסגולה הטובה, שכן מעניש הוא לשם מניעה. זאת, איפוא, דעתו של כל מי שמטיל עונשים, בחייו הפרטיים או מטעם הציבור"[10] (הדגש אינו במקור – א.ב). 

"מותו של סוקרטס" מאת ז'אק לואי דויד

"מותו של סוקרטס" מאת ז'אק לואי דויד

היבט נוסף המניע את אותו רצון (שהוא אינסטינקט כמעט טבעי אצל האדם) להחמיר בענישה, נמצא בגישה השגויה שניתן לכאורה "לתקן עוול אחד, באמצעות עוול שני". גישה שמאוד צריך להיזהר ממנה, שכן ידוע מקדמת דנא  כי "עוולה אחת לא מצדיקה אחרת" (Injuria non excussat injuriam).

הבאתי כאן רק קורטוב מספרות ענפה ורחבה שנכתבה בנושא, בכולם חוזר על עצמו הדגש שצריך להיות על האלמנטים החינוכיים. מי הצליח לטעמי להעביר מסר זה בצורה המתומצת והקולעת ביותר הוא הסופר והעיתונאי האמריקני, מרק טווין כשאמר ש"בכל פעם שאתה עוצר בניית בית-ספר, גרמת לבניית בית-כלא תחתיו. מה שהרווחת בצד אחד איבדת בצד האחר"[11].

בשולי הדברים, ובסטייה ניכרת מהמסר שהבאתי במסגרת מאמר זה, בחרתי לסיים בהבאת עמדה הבאה בסתירה עם כל האמור, וכוונתי לגישתו החריגה והמעניינת של פרופ' תומאס סטפן סאס ((Szasz, בנוגע למדיניות הענישה הראויה, כפי שזו קיבלה ביטוי בספרו "החטא השני": "אם מי שעובר על החוק אינו נענש, מי שמציית לו חש מרומה. זו, ורק זו, הסיבה לכך שעבריינים צריכים להיענש[…] מטרתו של הדין הפלילי אינה יכולה להיות תיקון ואף לא הרתעה; היא יכולה להיות אך ורק הבטחת הסדר החוקי".

.

עו"ד אדיר בנימיני

.

הערות שוליים:

[1] קוונטין ריינולדס, בית המשפט – סיפורו של הפרקליט והשופט סמואל ס. לייבוביץ(הוצאת אריה ניר) תשס"ה-2005 [מתוך נאום הסיכום שנשא לייבוביץ בפרשת סקאטלארו; במקור מדובר באמירה השייכת לדניאל דפו שנכתבה ב"פניה לכבוד ולצדק"].

[2] החוקה אותה יצר המדינאי והמחוקק האתונאי, דרקון, יידועה כנותנת הביטוי הקיצוני ביותר של גישה זו.

[3] מהדורה עברית יצאה בתרגומו של עידו בסוק ובעריכת פרופ' קלוד קליין, הוצאת מאגנס – האוניברסיטה העברית ירושלים, תשנ"ח. 

[4] כל המבואות במאמר זה מתוך: שארל דה-מונטסקיה מכתבים פרסיים (תרגום: אביבה ברק), הוצאת מוסד ביאליק והאונ' הפתוחה 2005 (להלן: "מכתבים פרסיים").

[5] מכתבים פרסיים, עמ' 154

[6] שם, עמ' 219

[7] תומס מור אוטופיה (תרגום: איילת אבן-עזרא), הוצאת רסלינג 2008, עמ' 55 (להלן: "אוטופיה")

[8] אוטופיה, עמ' 65 [9] שם, 70 [10] אפלטון כתבי אפלטון – כרך ראשון (תירגם: יוסף ג. ליבס) הוצאת שוקן (ירושלים ותל-אביב: תשנ"ח-1997), עמ' 28-29 [11] מרק טווין, נאום מיום 23/11/1890

עו"ד אדיר בנימיני משפט מינהלי; תעבורה ועבירות תנועה; מועצת עיריית נתניה.

עו"ד אדיר בנימיני

עו"ד אדיר בנימיני – חבר מועצת העיר נתניה; מחזיק תיק הגנת הסביבה ויו"ר וועדת שמות רחובות ואתרים. מייסד ובעלים של משרד עורכי-הדין דוידוב-בנימיני ושות', הממוקם במתחם הבורסה ברמת-גן. עוסק בתחום התעבורה והמשפט הציבורי (עתירות מנהליות, משפט מנהלי וחוקתי ומשפט מוניציפאלי).

תגובות

תגובות

מאמרים נוספים