שיערה המחומצן וה"גולגול" שלי בקליפס/ יעל ששון גלאובר

קשה לי לקבל את אלה היורקים לבאר מהם שתו בילדותם. ואולי, ואולי רק בגלל זה, דווקא שיחת חולין במספרה חידדה אצלי את תחושת הפטריוטיות הנתנייתית...

שיערה המחומצן וה"גולגול" שלי בקליפס/ יעל ששון גלאובר

צילום אילוסטרציה: fotolia

קשה לי לקבל את אלה היורקים לבאר מהם שתו בילדותם. ואולי, ואולי רק בגלל זה, דווקא שיחת חולין במספרה חידדה אצלי את תחושת הפטריוטיות הנתנייתית…

יושבת במספרה האהובה עלי במרכז העיר. מיקומה של המספרה הוא ברחוב הקרוב לרחובו של בית ילדותי, שקרוב לרחובות ילדותם של רוב חברי.

ממתינה בסבלנות לתורי ומעלעלת בשבועון שבידי. לפני, מישהי כבר חפופה, ישובה בכיסא, שערה המחומצן וכל הדרת ראשה כבושים תחת הידיים האוחזות במספריים.

"את גרה בנתניה"? שואל אותה מוטי הספר, ״לא ראיתי אותך כאן אף פעם״.

״לא״. היא משיבה לו. ״גרה בכפר סבא״. ״נתניה לא… לא…״, היא מחפשת את המילה הנכונה בעיניה, ואני, עושה כעת את עצמי קוראת, אך אוזניי כבר סומרות בסקרנות, מחכות לשמוע את המשך המשפט ומוחי מתחיל להריץ מיני תשובות הולמות למעמד.

״נתניה לא מדברת אלי". היא משלימה בנחרצות את המשפט לבסוף. ״סבבה״ עונה לה מוטי וממשיך בתספורת בשקט.

 ואני, עדיין מעלעלת בשבועון וקוראת, אבל ממש לא בשקט, כשהיא ממשיכה: ״פעם גרתי בנתניה, כשהייתי קטנה. אבל אחר-כך, כשגדלתי, הכל נהיה פה המוני, רועש ופרחי. לא אוהבת, לא מתאים יותר״. היא סיימה את דבריה ולכסנה אלי מבט מודד, תחום בפס איילינר שחור ועבה, דרך המראה הגדולה הניצבת מולה.

לרגע חשבתי שאולי היא התכוונה אלי, כשלירלרה את מילותיה, כי ישבתי שם על ספת העור השחורה, בג׳ינס כחול של בית, קרוע קצת בברך, חולצת טריקו ירוקה, כפכפי אצבע קיציים בצבע חום ושערי אסוף ב"גולגול" נונשלנטי בקליפס מפלסטיק בצבע שקוף.

 ״אני דווקא אוהבת את נתניה״, הכרזתי מבלי שנתבקשתי. ״איך אפשר שלא לאהוב את העיר הזאת״?, המשיך והחרה אחרי פתאום מוטי הספר. ״נתניה זו הילדות שלנו, ההתבגרות, הכל״, התחיל להשתפך פתאום ולתרגם למשפטים את מחשבותיי.

״אין על נתניה״! סיכם במשפט אחד קצר את הדיון שלא הספיק להתפתח, וירה במייבש השיער שבידו. רעש המכשיר היה כנעימה צורמת בחלל המספרה. ״תעשה לי פן מקלות״, היא ביקשה.

 כשסיים, קמה, בחנה את עצמה בסיפוק במראה המוארת ושאלה: ״תגיד מוטי, אם אני רוצה תוספות שיער, זה בשזירה או בהדבקה?". אחר-כך שילמה ויצאה מהמקום. מפליגה על סירות הפלטפורמה שלה, הרחק, הרחק, ברחובות העיר בה גדלה, העיר בה הוטבעו חותמות אופייה והווייתה. מפליגה ויוצרת גלים מסביב. גלים של געגוע, המתמזגים היטב בנוף הים הכחול המלווה ובוחן אותה ממערב ומחזיר גלי געגוע שטופי שמש משלו, המאיימים להטביע אותה ואת כל זיכרונותיה.

תגובות

תגובות

5 תגובות

  1. גם אני נתנייתי גאה!

    השב
  2. יותר טוב שהלכה…. אין כמו נתניה ולא תהיה !!! פה נולדתי, פה גדלתי, פה אני גרה ופה גם אסיים את חיי!!

    השב
  3. מקסים !!! "נתניה הכי יפה כשנוח לה"

    השב
  4. מאוד אהבתי. מקסים. מזדהה

    השב
  5. נתניה זו לא עוד עיר, נתניה זו תחושה, מצב רוח ואווירה. אהבתי מאוד

    השב

שלחו תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <s> <strike> <strong>

מאמרים נוספים