החיים על פי אוסטפלד – לא הכל דבש

בגיל 24, עם ספר ביכורים ותואר ראשון ביד, הסופרת והעיתונאית שיר אוסטפלד לא נחה לרגע; ראיון אישי על צמיחה מתוך כאב, הרבה צחוק על החיים, שבסופו של דבר צוחקים בעיקר על כולנו

החיים על פי אוסטפלד – לא הכל דבש

שיר אוסטפלד. צילום דניאל עובדיה

שיר אוסטפלד לא האמינה, גם בחלומותיה הורודים ביותר, שספר הביכורים שלה נסיך או סביח, יהפוך תוך פרק זמן קצר כל-כך לרב מכר בכל קנה מידה ישראלי. כמעט חמש שנים לקח לה לכתוב את הספר, ששימש בתחילה כמזור לתחושותיה ולמכאוביה. ריאיון ראשון עם אוסטפלד, עד לפני כחודשיים עורכת התרבות בשבועון קול השרון – הפעם בכובע המרואיינת.

הוצאת השנה לאור את ספרך הראשון, "נסיך או סביח", שזכה לשבחים רבים. חייבת לשאול – מה משמעות השם?
שיר מחייכת: "תצטרכי לקרוא כדי להבין, רק אגיד שהוא מספר על החיים מנקודת המבט שלי, בצורה הכי כנה, שנונה, מגניבה, חצופה ולפי התגובות גם מרגשת. תמיד אהבתי לכתוב, אני זוכרת שבבית הספר הייתי הפייבוריטית של המורות לספרות וללשון, אבל מה שבאמת הביא אותי לספר את הסיפור שלי היתה הטרגדיה המשפחתית שפקדה אותנו לפני כחמש שנים: אבא שלי, מוטי, לקה בדום לב ולא התעורר ממנו… נשאר צמח".

מה גרם לך לקחת דווקא את הטרגדיה המשפחתית האישית שלך, ולהביע את תחושותיך על הכתב?
"הייתי אז כולה ילדה בת 19, מפקדת בצה"ל. ישנתי לידו חצי שנה בבית החולים וחיכיתי שיתעורר- ימים, לילות… אבל זה לא קרה. הפכתי להיות הליצנית הכי עצובה על הפלנטה והתחלתי לכתוב. פה מילה, שם משפט, מחשבות, תחושות, רגשות, אלוהים, אהבה, געגוע, סקס, סמים, רוקנ'רול לא היה שם אבל אריק איינשטיין ושלמה ארצי נתנו בראש. מצאתי סיפוק בלשתף, פרקתי אל הדפים. אבא שלי נשאר בתרדמת אבל החיים המשיכו ואני איתם בכאב רב. עברתי ללפ-טופ, נרשמתי לסדנת הכתיבה של הסופר אילן הייטנר שהוא הגורו שלי. טסתי לחו"ל, נכנסתי לזוגיות חדשה, התחלתי ללמוד. בסוף כל יום, כמעט, חזרתי אליו, לאבא שלי, למיטה שלו בבית החולים. מצאתי את עצמי כותבת בתל-אביב, בלונדון, בברלין, באמסטרדם, בבייג'ין, בשנחאי, בירושלים, מלא בנתניה. על בחורים, על נשים, על כמה שהעולם הזה דפוק מהיסוד, על נסיכים ועל סביחים. בכולנו יש קצת נסיך ומלא סביח או ימבה נסיך וטיפל'ה סביח… החיים לא עוצרים בשביל אף-אחד. אמנם לקח לי זמן, אבל בסוף הבנתי את זה".

יש לך אלפי עוקבים בפייסבוק, שלמעשה מכורים לפוסטים שלך. איך את עושה את זה?
"וואו, באמת שאני לא יודעת", היא עונה בחיוך מבויש. "מניחה שעם הרבה פלפל וחדות", היא עונה ומנסה להסתיר את העובדה שהסמיקה מהשאלה: "אני מאד דעתנית וגם צינית. בעידן שלנו זה השילוב המנצח. אני משתדלת לצחוק על הכל כולל הכל. גם אם זה גס, מיינסטרים, קדוש. אני מתיישבת על הטייפקאסט של זו, שלא שומרת דברים בראש ובלב. הומור זו הקומה הכי גבוהה של תודעה. בפיד שלי אני מדברת על מה שבא לי ואיך שבא לי. חברים שלי לפעמים אומרים לי, שאני פרובוקציה עסיסית, אבל אני נהנית מזה. כיף לי לצחוק על החיים. אחרי הכל, הם צוחקים עליי פי כמה. אני יודעת לשים את הגבול בין 'מותר' ל'אסור', להגיד 'אוקיי, את זה אני שמה בצד', וזה מה שחשוב".

איך זה מרגיש לך לכתוב ולחשוף הכל – על כל מה שקורה בחיים האישיים שלך? החל מחדר המיטות ועד חדר בית החולים…
"בעיקר מרוקן. אני לא מרגישה שאני מתפשטת, אני לא לוקחת את עצמי באופן אישי. אפילו להפך: אני נהנית לשתף אחרים במה שעובר עליי, עד לפרטי פרטים, בלי פילטרים. חברות שלי תמיד אומרות שהן לא מבינות מאיפה אני מוצאת את הכוח ואת האומץ לשתף את כולם בכל מה שעובר עליי. אני מסבירה את זה בצורה הכי פשוטה: תבינו, אני חיה באוטוסטרדה. בית, משרד, בית-חולים, קניות, פאבים, ברים, בלאגן, עוד קצת מיילים, טלפונים, משפחה, חברים, עבודה, ברדק. אני חייבת להיות בת טובה ואחות טובה ונכדה טובה וחברה טובה ועובדת טובה ותוך כדי כל זה להזכיר לעצמי שאני רק בת 24. זה לא פשוט".

במהלך השנים בהם טיפלת באביך בכל יום ויום במיטת חוליו, הקפדת לבקר, לפנק ולבשל גם לסבך ולסבתך
"מה אגיד לך, בסופו של דבר המשפחה היא הכל. בטוב וברע. לפני חודשיים סבא שלי, יוסף, עבר הדרדרות בשל ניתוח פשוט שעבר וכרגע הוא בבית חולים במצב קשה. אני מאד מחוברת אליו ולמדתי ממנו המון. כמו גם מאבא שלי. 'לאבד' שני גברים משמעותיים בחיים זה כבר יותר מידי, אז אני מקווה שיצא מזה. הלו, אלוהים, בחיאת, מספיק לעשות לי צרות ודרמות" היא אומרת ומביטה למעלה. יממה לאחר הגשת הריאיון, סבה של שיר נפטר במיטת חוליו. שיר הייתה שם. ברגעיו האחרונים.

מה עם זוגיות?
"למי יש זמן תגידי לי?! סתם, האמת היא שאני דיי פסיבית בקשר לזה. החיים המודרניים הפכו אותנו למאוד בררנים לצערי. לא חושבת שאני בשלב של למצוא מישהו שיפול עליי עם דירה וטבעת, אבל בהחלט יהיה נחמד ללכת לישון עם בחור שיעשה לי טוב. באופי שלי אני סוליסטית, זו בעיה. הזוגיות האחרונה שלי הייתה מאד מרגשת".

ספרי על עצמך משהו שאף אחד לא יודע.
"'חוץ מזה שאני נסיכה מפונקת?", היא צוחקת. "אני חושבת שמה שהרבה אנשים לא יודעים עליי זה שגם אני בוכה בלילה. כשאנשים פונים אליי בפלטפורמות שונות ומספרים לי שהמילים שלי מחזקות אותם, שההסתכלות שלי על החיים מעוררת מעוררת בהם השראה, אני תמיד מסמיקה ונהנית לשמוע או לקרוא את הפידבקים, אבל תוהה אם הם יודעים שמאחורי כל החוזק בעצם מסתתרת ילדה בת 4 שמחזיקה הרבה על הכתפיים ולפעמים בא לה לצעוק: "תעצרו את העולם, אני רוצה לרדת". חצי השנה האחרונה הייתה מעין קסם מתמשך עבורי, הספר יצא לחנויות הספרים והפרגונים לא איחרו לבוא… הרגשתי כמו ילדת יום-הולדת במשך כל יום, זה מטורף. החל מעשרות האנשים שהגיעו לפרגן בהשקה שנערכה ועד הודעות 'קראתי ונהניתי, מה עם ספר שני?' שאני עד היום מקבלת בשעות הקטנות של הלילה. זה ממלא ומרגש אותי. לעשות את מה שאתה אוהב ולהתחיל גם לקבל כסף על זה והערכה, זה ממש ערך מוסף. בלי קשר, עוד קצת סודות: אני מאוהבת ביהורם גאון, גנבת כתומים סדרתית ברמזורים, מכורה לבס של המסיבות ולאנשים טובים, בוכה בצ'יק, מתרגשת מזקנים, משתדלת להודות לפחות פעם ביום על מה שיש ומבלה המון שעות של ישיבה ב'קפה שטמפפר' המקומי. הכי זקן שלי".

מה הלאה?
"יש עוד כל-כך הרבה דברים שהייתי רוצה לעשות… לכתוב סדרת טלוויזיה, לטוס לתקופה ארוכה, לגדל כלב, שמישהו יעשה עליי 'יום בחיי' או 'מחוברים' כי החיים שלי באמת משוגעים וקצב הלוקיישנים שאני מחליפה מהיר בטירוף. כשהכל יבוא על מקומו אוכל להתחיל לחיות כמו שצריך. זה המנוע הכי חזק שלי: זה ייגמר בסוף. אני כל הזמן מרגישה את התקתוק".

בסרט על חייך, מי תשחק את דמותך?
אין לי מושג… מה שבטוח, הייתי רוצה לשחק את "מיקי" מהסרט 'הלהקה', אני מאד מתחברת אליה".

ממי היית רוצה לבקש סליחה?
"קודם כל מאבא שלי, על זמנים שלא ניצלנו ולא הערכתי מספיק. קיבלתי ממנו המון! מאמא שלי, על שאני לפעמים לא מסוגלת להכיל את כל הטוב שבה. מעצמי, על שאני לא מקדישה לי מספיק זמן איכות, על שאני תמיד ממהרת, על נשיקות אסורות, צ׳ייסרים חזקים מידי וקלוריות מיותרות. סליחה על כל ה״כן, ברור שאני יכולה״ במקום ה״לא, אין מצב. מצטערת״. על טרמפים לקמצנים, על טובות לחסכנים, על שבהרבה מהמקרים ראיתי את מה שאין ואת מה שאני עוד צריכה להגיע אליו, במקום לעצור, לנשום עמוק וממש ליהנות ממה שעשיתי ושכבר יש לי. על שנתתי לרופאים לא אופטימיים לגרום לי להאמין שאבא שלי לא יתעורר לעולם, אפילו אם רק לכמה רגעים. תקווה היא מצרך חשוב. על שאפשרתי לאחרים להשפיע על מצב הרוח שלי, על שלא אהבתי אותי בימים טובים וזוהרים, בימים בינוניים וגם בימים מעוכים. על שאני לא ישנה מספיק. לא מתאמנת מספיק. לא קוראת ספרים כמו שאני רוצה. אה וגם! סליחה מהקופאית בארומה, לא באמת קוראים לי פנתרה מקפצת, מהמרצה שלי לחשבונאות, אתה גבר! אני סתם גרועה במספרים. מהעו"ש הגיבור שלי- מבטיחה להשתדל יותר, מהאוטו שלי-הכי יפה לך מלוכלך, מהפקחים על הקללות, מנשים שלא יודעות לנהוג… יש עוד הרבה".

טוהר חלפון

טוהר חלפון

טוהר חלפון משמשת ככתבת ספורט ועורכת מדור תרבות בקול השרון ובפורטל ksn - נתניה און ליין.
ליצירת קשר: tohar.ksn@gmail.com
טוהר חלפון

כתבות אחרונות של טוהר חלפון (כתבות נוספות של הכותב)

תגובות

תגובות

תגובת אחת.

  1. שיר אוסטפלד יקירתי,היה לי לעונג לעבוד במחיצתך שנים רבות כל-כך. עונג גדול עוד יותר הוא לי לראותך צומחת.תמיד לצידך אישית ומקצועית דורון, קול השרון – נתניה

    השב

שלחו תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <s> <strike> <strong>

מאמרים נוספים

שינוי גודל גופנים
ניגודיות