שער הרחמים (העצמיים)

על השער החוצץ בין מושבניקים לנתנייתים, בין תעריף מים חקלאיים לתעריף מי נתניה, על בנים ממשיכים ובנות שנמאס להן...

שער הרחמים (העצמיים)

*אין בכוונת פוסט זה לפגוע במושבניקים, בקיבוצניקים ו\או בנתנייתים. ההתיישבות העובדת היא ממש סבבה מבחינתי, למרות שאני אישית נוטה יותר לכיוון אורח חיים יושבני ;-)

לפני כמה שבועות נתקעתי עם האוטו בין בית יהושוע לכפר נטר. עד כאן לא שום דבר חדש. זאת מין מסורת כזאת שאני משתדלת להקפיד עליה, להיתקע בלי דלק לפחות פעם בשלוש שנים. אפ אפ אפ אפ אפ! לפני שאתם מגחכים ושואלים את עצמכם איזה מין בן אדם נתקע בלי דלק, אקדים ואענה שאני פשוט בן אדם מלא תקווה, שתמיד בטוח שיגיע ליעדו, שלא מתמקד באין, ושמשתדל לראות את חצי\ רבע\שמינית\שש-עשרית\ אחד חלקי שלושים ושתיים המיכל המלא.

רצה הגורל שאתקע עם האוטו בלי דלק, בנקודה אותה אני נוהגת לכנות "שער הרחמים" או ליתר דיוק "שער הרחמים העצמיים". אם אתם מאזור נתניה אתם מכירים היטב את השערים האלה. אנו נוטים לשים לב אליהם – בעיקר באמצע הלילה. אלה השערים שמפרידים בין המושבניקים לבין העירוניים, בין תעריף מים חקלאיים לתעריף "מי נתניה", בין חולצות פלאנל משובצות ל"לא עוברים סלקציה", בין אלה שיש להם מפתח לשער, לאלה שצריכים עכשיו לעשות עיקוף ולנסוע דרך איקאה.

איזה עצבים! איזה עצבים בכל פעם שאני נוסעת על auto-pilot בלילה אחרי בילוי ומוצאת את עצמי נעצרת מול שער נעול שמודיע לי שאין מעבר לפשוטי העם. בא לי לנעול את כל נתניה בלילה כנקמה. נראה אתכם אז תופסים עלינו תחת, י’חתיכת בעלי ידיים מחוספסות שכמוכם ;-) אוקיי, יכול להיות שהסגרתי עכשיו קצת יותר מידע ממה שהייתי חייבת…

וזה לא שלא ניסינו, אני וחברותיי הנתנייתיות, להשיג מפתח לשער הנכסף. כיתתנו את רגלינו לחממה ולשאר מועדוני האזור, לא מתנגדות לפגוש בן ממשיך, אחד ממיטב הבחורים, שיביא אותנו אל המנוחה והנחלה. ולא היינו ממש בררניות. כל אזור עמק חפר, חוף השרון, אפילו דואר-נע לב השרון היה ממש בסדר מבחינתנו. שורה תחתונה – אין לי מפתח לשער. הייתה מלחמה והעירונים ניצחו. התחתנתי עם תל אביבי, בעל ווייב מושבניקי ללא ספק, אבל ווייב זה לא מספיק בשביל מפתח, ואת האופציה לרכוש נחלה בעצמנו, נסכם במילה אחת חחחחחחחחחחחחחחחחח, או במילים אחרות לעג לרש.

אני זוכרת טיול רומנטי בשעת ערב, בסביבות גיל עשרים ברחבי העיר עם בן ממשיך פוטנציאלי, עלם חמודות שטרח להעיר כל חמש דקות בערך, שהוא לא יודע, זה לא עושה לו את זה, כל הקטע של העיר הזאת, לא יודע, זה לא ממש מה שהוא אוהב, לא יודע, משהו באסתטיקה שלא עובר…

אחי! (הוא לא אחי, אוי ואבוי אם הוא היה אחי, היינו משפחה חולה מאוד) זה הבית שלי שאתה מדבר עליו, כן? אתה מבין שאתה מעליב פה את נופי ילדותי, כן? אתה מבין ש80% מהישראלים חיים ככה, כן? אתה מבין שהיופי הוא בעיני המתבונן, כן? כפי שהבנתם, לא צלח, אין מפתח, בכל זאת גם לי יש סטנדרטים. אמנם חתיך, אבל אינטליגנציה רגשית היא אחד מהם ;-)

אז בכל אופן, נתקעתי בלי דלק, בדרך חזרה מהגן, עם הקטנה שלי באוטו, בשער המפריד בין בית יהושוע לכפר נטר, שבשעות אלה עדיין פתוח. למזלי הספקתי לעצור בצד הדרך ולהודיע לבעלי, עם גרון חנוק מדמעות של עצבים עצמיים, שיש לו הזדמנות נדירה של פעם בשלוש שנים להוכיח את הגבריות שלו ולבוא לחלץ אותי.

עד שהאביר על הסוס הלבן יגיע עם בקבוק של ליטר וחצי מלא בדלק, יש להערכתי עוד כשלושת-רבעי שעה. אני מסתכלת על הבת הקטנה שלי ותוהה מה לעזאזל נעשה עד אז. פתאום אני נזכרת שתכף, פה מעבר לסיבוב, יש גן שעשועים שהיא מפצירה בי כבר כמה שבועות לעצור בו אחרי הגן. זה אף פעם לא הזמן המתאים, תמיד יש משהו: חוג לאחת הבנות הגדולות, ישיבה שאני צריכה לקחת מהבית, או סתם איבה כללית שפיתחתי כלפי גני שעשועים לאחר 12 שנות הורות. היום לעומת זאת – אין תירוצים. אנחנו פה, ואנחנו יוצאות בזהירות מהאוטו כדי לחכות לבעלי בגן השעשועים הנכסף. אנחנו פוסעות יד ביד, כמה זמן לא בילינו רק שתינו לבד, מאושרות מהשקט והחופש הפתאומיים שנכפו עלינו.

מכוניות עוברות מולנו. בהתחלה היה עדיין ניתן לקשר בינינו לבין הרכב התקוע. אבל מהר מאוד התרחקנו והתמזגנו עם אחד האדם. עוד כמה אמהות מתקרבות לגן השעשועים, ואז אני פתאום קולטת: לאדם העובר עכשיו כאן, בעין בלתי מזוינת, אנחנו נראות מושבניקיות לגמרי. הולכות לנו בכיף, אני ב'גינס ומגפי בוקרים, שתינו בלבוש זרוק, הכי מכאן, הכי מלח הארץ, הכי "עשיתי שנת שירות". מיד אני נכנסת לתפקיד ואני – שחקנית טוטאלית… אולי אבא שלי חקלאי? מאיפה לכם שלא? ואולי יש לי טרקטורון? ואולי סבא וסבתא שלי ייסדו את היישוב? ואולי, רק אולי, יש לי מפתח לשער ואני אבחר להשתמש בו בזמן ובמקום המתאימים?

אנחנו מגיעות לגינה, ספוגות בארשת דמיונית של ארץ ישראל הישנה והטובה, ואז… הפתעה! סתם גינה! הדשא של היישוב השכן לא ירוק יותר מסתבר, והעירונית הנתנייתית האסלית שבי מתנערת מעפר ומתחילה, באופן טבעי, להתנשא מעל לנוכחים בגינה.

יאללה יאללה, מי ישמע, "הגינה של המושב" עאלק… יש לנו אלף כאלה ופי אלף יותר שווים. בן ממשיך… ולאן הבנים שלי (אין לי בנים) אמורים להמשיך? תנו לי לנחש, ישר עד השער ושם לעשות פרסה? אתם כולה פרבר של נתניה, מרים פיירברג עוד תספח את כולכם ותעשה פה צדק חלוקתי, אז תרגיעו, כי כשאתם צריכים קופת חולים או קניון, אז פתאום נתניה זה סבבה, נתניה זה בסדר, כשנוח וצריך אז יודעים לבוא ולדרוש, אז גם אני דורשת, ואני דורשת מפתח לשער עכשיו!!!

"אמא, תנדנדי אותי" – המתוקה שלי מעירה אותי ממגוון תפקידי האורח שאני מגלמת במוחי, ואני מתמקמת לי בחזרה בדמותי הטבעית, איפשהו באמצע הדרך בין המושבניקית אוהבת הטבע לנתנייתית הגאה בעלת הנטיות הלאומניות.

"נד-נד, נד-נד" – אנחנו מעבירות עוד עשרים דקות של כיף וצחוקים כשתוכים עפים מעלינו מתחת לצמרות של עצי ענק. את זה אי אפשר לקחת מהם.

ביפ-ביפ, האביר בטויוטה הצהובה מצפצץ לנו, ניצלנו בנס.

אז מה היה לנו היום? או ליתר דיוק מה לא היה לנו? לא היה דלק, לא היה מפתח לשער ולא היה בן ממשיך.

כן היה זמן איכות עם המתוקה שלי, זמן להרהר לגבי האיזון הדק שבין עכבר העיר לעכבר הכפר, ובעל עירוני אחד בעל לוק מושבניקי משובב נפש, שיגיע לכל מקום בארץ, בקיבוץ בכפר בקרת (לא כרם, תבדקו) כדי לחלץ את אשתו המאותגרת תחבורתית, כי הוא יודע שבדיוק, אבל בדיוק בשביל סיטואציות כאלה התחתנתי (וגם בשביל הזיפים וחולצות הפלאנל).

אז חזרנו לדירת הגן הצנועה שלנו, בעלת הווייב המושבניקי הקל, כי איזה קטע, יש לי סקופ, עצי מנגו מסוגלים לצמוח גם באדמה עירונית (התובנה הזאת חסכה לנו מליונים) חזרנו ל-Hometown שאני הכי אוהבת בעולם, לנתניה, העיר שמחזירה לי אהבה, לבירת השרון והסנדוויץ הטוניסאי לנצח נצחים. עדיין מתפייטים על מיתוס הישראלי היפה, אבל וואלה, כולנו ישראלים יפים. טוב אולי לא כולם, אבל בטח שהרוב.

מאז, בכל פעם שאנחנו עוברות עם האוטו ליד אותו שער שהעמסתי עליו כל כך הרבה משמעויות נלוות, אין לי זמן יותר לשקוע בנוסטלגיה על מועדונים, בנים ממשיכים ומסיבות חוף בבית ינאי, כי יש מאחוריי ילדה מתוקה שצועקת בהתלהבות: "אני רוצה עוד פעם להיתקע עם האוטו! "אני רוצה עוד פעם להיתקע עם האוטו!"

"אל תדאגי ממי" אני אומרת לה בביטחון מלא, אני בטוחה שזה יקרה שוב בקרוב…

אהבתם את הבלוג של עדי שמידק? מוזמנים לפרגן בתגובה ובשיתוף בפייס…

קוראי הבלוג של עדי שמידק, מוזמנים לקרוא גם: 

יצאנו אט, חיוור היה הבעל…

בצער תלדי בנות…

בסימן כופרת וחופרת…

להתראות, לאונרד…

עדי שמידק

הי לכם. אני עדי שמידק ברר. אמא לארבע בנות. אשה של גבר אחד. מהנדסת תכנה בת 40 מנתניה. בעלת מספר מטריד של תחומי עניין וחתולים. מזמינה אתכם לקרוא ולצחוק איתי על דקויות החיים.

כתבות אחרונות של עדי שמידק (כתבות נוספות של הכותב)

תגובות

תגובות

תגובת אחת.

  1. שמידק, כייף לפגוש אותך 😁
    חיליק הדב

    השב

טארקבקים/פינגבאקים

  1. פעם הייתי | נתניה | קול השרון | KSN - […] שער הרחמים (העצמיים) […]

שלחו תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <s> <strike> <strong>

מאמרים נוספים

שינוי גודל גופנים
ניגודיות