בל"גאן בעומר

זה לא משנה אם אנחנו אוהבים אותו או לא, בבוקר שאחרי נתעורר לגבעות של זבל.

השבוע ציינו את ל"ג בעומר, שלושים ושלושה ימים מליל הסדר, שישה עשר ימים לשבועות ומכונות גילוח שהוטענו מראש. כמובן, שהיו גם מדורות, אבל אני נמצא בטווח הגילאים הרקוב הזה שבו מדורות הפכו לפויקה, על האש אפשר לעשות גם במרפסת, ומי בכלל צריך את כל הרעש הזה בחוץ?

אני לא חושב שאפתיע מישהו אם אספר שסטודנטים לא ממש מתחברים לל"ג בעומר. גם לא החיילים המשוחררים ולא אלו שחזרו מטיול ארוך אי שם ביבשת אחרת. הקסם של החג הזה פג בשלב מסוים של החיים וכנראה שיחזור אך ורק כשנביא לעולם איזה ילד או ילדה בדמותנו ובצלמנו. עד אז? תנו לנו פאנג'ויה, סמים ועבודה שתחזיק לנו את הראש מעל המים. וביקור קצר בחו"ל פעם בשנה. זהו.

אני מתגעגע לתקופה שבה ל"ג בעומר היה קסם חד-שנתי. כל הכתה יוצאת לאסוף קרשים ברמת אפריים ושכונת בן ציון, אבא שלי שמגיע עם טנדר לאסוף את כל הקרשים ממקום המחבוא אל עבר השטח שנבחר מראש להיות למזבח, עליו נקריב את קורבנות המרשמלו והתפוחי אדמה שגם ככה כולם שוכחים מהם. ההתרגשות הזו כשאתה טיפה מתבגר וההורים כבר לא נשארים להשגיח, ואז מגיעה הנשיקה הראשונה, הסיגריה הראשונה, המיסתורין הזה שעוטף אותנו בגיל ההתבגרות ומתפרץ באמצעות חצ'קונים וחרמנות יתר.

נכון, היינו ילדים חרא, וגם הילדים של היום הם ילדים חרא (ראיתם את התספורות שלהם?), ואני אפילו לא נכנס לרגע לפן היהודי (והחשוב) של יום זה. ל"ג בעומר הוא חג שבונה אותנו לקראת העתיד- אישית וחברתית. מלמד אותך עבודת צוות מהי, מלמד אותך כיצד יש להתנהג בסמוך לאש, מתי כדאי להפוך את הפרגית על המנגל וברצועת הבונוס הסבר מפורט ממלך הכתה מה ההבדל בין נשיקה אמריקאית לנשיקה צרפתית (רמז: לשון).

אני מתגעגע לל"ג בעומר, אבל אין שום סיכוי שתראו אותי מקים מדורה בשנה הבאה…

מקסימום פויקה או על האש במרפסת. סטודנט בכל זאת…

נ.ב: הערה להורים הנפלאים אשר משגיחים על ילדיהם במהלך המדורות. אני יכול רק לנסות ולתאר את ההיסטריה שמשתלטת עליכם כאשר אתם משגיחים על הזאטוט שמתרוצץ מסביב למדורה- באמת שאני לא מקנא בכם. ובכל זאת הילד אוכל? הילד זורק על הרצפה? תאספו את זה לזבל. תאמינו לי שכמה שקיות זבל מרכזיות היו הופכות את ל"ג בעומר לנקי ויפה הרבה יותר… כי נכון לעכשיו השטח שליד הבית שלי נראה כמו אלבום "פסח בכנרת 2015". כמה זבל וחבל.