המייל האדום
מיטה, עוד מעט נפרדים עד הבוקר. מורי מצד ימין, ליבי מצד שמאל. מד האנרגיה מסמן שכיבוי עפעפיים יתרחש בקרוב מאוד.
קצת לפני שהחלטתי איזה סיפור לספר הערב, ליבי שאלה אותי שאלה. תוכן השאלה גרם לי להיזכר בחודשיו האחרונים של אבא שלי.
תמהיל של רגש-אשם ועצב זרם לי בעורקים.
"אבא נו בחרת איזה סיפור תספר לי היום?"
"ממי, לא בא לי היום לספר סיפור"
"אבל למה? אבא נו"
לא היה לי חשק לספר סיפור.
התלבטתי אם לספר לה מה אני מרגיש. ההתלבטות נבעה מהאוטומט הקדום שלי, שמיד מרגיש שצריך להראות לילד רק את החלקים הטובים והחזקים של האבא. ועצב הוא רע וחלש. אוטומט שכנראה נצרב בדי. אן, איי הרגשי שלי.
לעומתו, הזדקף ההורה המודע שיודע שגם אם אשחק את החזק הכי חזק שאני יכול, היא תמיד מריחה את הרגש האמתי.
אבא שלי מעולם לא שיתף במילים במה שהוא הרגיש. ידעתי בקלות לזהות. הוא לא הסתיר. אבל מעולם לא שיתף במילים.
אבא שלי, כמו לא מעט אנשים שאני מכיר, האמין שלדבר על רגשות עלול להכביד על השומע. להכביד עד כדי מיטוט. בפרט כשזה הילד שלך.
האמונה הזאת עברה, כדרכן של אמונות, מתחת לרדאר המודעות, וחדרה למרחב האמונות שלי. גם אני מעולם לא שיתפתי אותו במה שאני מרגיש, שמא תיפול רוחו גם.
כנראה שקלטתי, כמו שכל ילד קולט, בתת מודע, שזה שהוא מפחד לשתף שמא יתמוטט השומע, זה רק בגלל שהוא כשומע עלול להתמוטט, אם ישתף אותו ילדו. דאגתו הפכה לדאגתי ופחדיו לפחדיי.
"ליבי, אני לא רוצה לספר לך סיפור כי אני עצוב עכשיו, אני רוצה להיות לידך קצת בשקט".
"אבא, למה אתה עצוב?"
"כי נזכרתי בסבא כהן ואני מתגעגע אליו"
הזיכרון הציף יותר רגש-אשם מאשר געגוע, אבל נדמה לי שזה מוקדם לה מדי לתפוס את הדבר המורכב הזה שנקרא רגש אשם.
היא הרימה את הראש מהכר, והסתכלה אליי.
"אתה לא צריך להתגעגע אליו. הוא נמצא אצלך בלב. הוא ואלוהים. הוא גם נמצא בשמיים וגם אצלך בלב וגם במוח. כשאתה מדבר הוא גם מדבר".
שאלתי אותה מאיפה היא יודעת את כל זה. היא ענתה מהספר גוף האדם. ספר שהקראתי לה בעבר. אין שם אף מילה על מתים, שמיים, אלוהים ולב במובן הזה.
כשסבא כהן נפטר, הסברנו לה שהוא לא מת, רק הגוף שלו הפסיק לעבוד. ושהוא ממשיך לחיות בלב של כל מי שזוכר אותו. בהזדמנות אחרת סיפרתי לה שכל מה שהוא לימד אותי, אני עכשיו מלמד אותה.
וגם, בכמה הזדמנויות אחרות, כשהיא שאלה איך נראה אלוהים ואיפה הוא גר, עניתי לה שהוא נראה כמו כל דבר שהיא רואה, והוא גר בכל מקום, ובעיקר בלב שלה.
היא פשוט טוותה מאוסף חוטי הרעיונות האלה אריג לחמם בו את אבא שלה. התשובה הזאת הייתה כבר לגמרי שלה.
התשובה הזליגה לי דמעה של כאב ועצב. כאב ועצב ששינו צורתם לרחם בתוכו שמחה שמבקשת להיוולד. התשובה שלה לימדה אותי את מה שידעתי כבר כילד, שכדאי לאבא לספר לילד מה הוא מרגיש.
למרות האוטומט לא לשתף, שיתפתי. זה כאילו נפלט ממני. אחיזתו של אוטומט קדום, בחייו של הורה מודע, נחלשת. הנכון להיעשות ולהיאמר נפלט כמעט באופן טבעי. כאוטומט חדש.
לא לשתף במילים או גרוע מכך, לנסות להסתיר, משדר כאילו העצב הוא משהו להתבייש בו – זה בעצם ללמד את הילד שיש רגשות רעים. ללמד אותו שלחלק מהרגשות שהוא יחווה בעצמו אין מקום, צריך להתבייש בהם, וכדאי להסתיר אותם.
רגשות עוברים בבלוט'וס, הניסיון להסתיר אותם במילים ואו מעשים, יוצר חוסר סינכרון בין מה שהילד רואה למה שהוא מרגיש.
חוסר סינכרון יוצר חוסר אמון. חוסר אמון יוצר ריחוק. ומרחוק אי אפשר לאהוב שלם.
