משבר כביסה חמור

*אין בכוונת פוסט זה לפגוע בנשים שאוהבות לקפל כביסה, בנשים שקל להן לקפל כביסה או בסטודנטיות ללימודי מגדר ;-).

בשבועות האחרונים ידע ביתינו הקט את משבר הכביסה החמור בתולדותיו. ותאמינו לי שאם אני, עם הסטנדרטים הנמוכים למדי שלי לסדר וניקיון, טוענת שהוא היה חמור, הוא אכן היה כזה.

וזה לא שלא ידענו כבר משברי כביסה מרשימים בעבר. אפשר אולי לאמר שכל חיי בעשר שנים האחרונות הם משבר כביסה ארוך ומתמשך. אבל דבר כזה… זה עוד לא היה. כמות הילדות הבלתי מבוטלת, העובדה שהקטנטונת עברה בגן לאכול אוכל מוצק ליד השולחן, החורף שקפץ עלינו וריבע את נפח הכביסה בבת אחת, בולמוס הכתיבה שאחז בי לאחרונה ומונע ממני למלא בצייתנות את תפקידי כמנהלת משק בית מושלמת, כל אלה יחד יצרו מפלצת של כביסה לא מקופלת שמאיימת להטביע אותי.

וטוב שזה קרה. כי מתוך השפל הכביסתי הזה באה לי הגאולה. לפעמים צריך לגעת בקרקעית לפני שצפים למעלה. לא מדובר בקרקעית של סל הכביסה כמובן, אני לא ממש בטוחה שהקרקעית הזו בכלל קיימת. לא ראיתי אותה שנים.

לפני כמה שבועות, בתחילתו של המשבר, הפתיעו אותי אמא שלי וסבתא שלי לביקור פתע. תמיד אני שמחה לביקורי פתע, אבל אם הייתי יודעת שהסבתא היקית שלי בדרך הייתי עושה איזה טאצ' אפ מהיר לשטחים הציבוריים. אתם יודעים, טאצ' אפ זריז שכולל בעיקר העברה מהירה של הר הכביסה מהספה בסלון למיטה בחדר השינה. דור המייסדות נכנס אליי הביתה, כיף גדול, מגרשת את רגשות הבושה הקלים על הבית הלא ייצוגי והולכת להכין לכולן קפה.

ואז סבתא שלי שואלת אם אכפת לי שהיא תקפל קצת כביסה. אני מתלבטת. מצד אחד – היא בת 93, ואיזה מין בן אדם יעביד בפרך אישה בגיל הזה? מצד שני, למדתי מאז שילדתי את ביתי הרביעית לא לסרב לאף הצעה לעזרה, ובואו נודה, אני די במצוקה פה. אז אני משכנעת את עצמי : "אולי היא בת 93, אבל שמורה. גיל זה רק מספר, וזה יעשה לה טוב לדעת שהיא עוזרת לי. אני בעצם עושה לה טובה" ואני מהנהנת בהסכמה. בטח שלא אכפת לי. והיא מתחילה לקפל. היא מקפלת ומקפלת ומקפלת ומקפלת. ואני מסתכלת עליה בין הטיפול בילדות לשאר העיסוקים ומבינה ש: 1) אני בן אדם עלוב ללא שום ייסורי מצפון. 2) זהו… זה לא הגיוני. משהו חייב להשתנות.

צריך לתקוף את הבעיה מזוית אחרת. לחשוב מחוץ לסל הכביסה. לחשוב כמו מהנדסת התכנה שאני. ומה עושים עם תהליך בלתי יעיל בעליל? מחליפים אותו. אז החלפתי. ובינתיים זה עובד. הבית במצב סביר ביותר. ומה הסוד? לא מקפלת כביסה. לכל פרזיט חמוד ואהוב בבית (לא כולל חתולים) מוקצה סל כביסה משלו בחדרו. לשם נזרקת הכביסה הנקייה שלו ללא כל קיפול. זהו. הסלון נקי ומסודר. אין כביסה לקפל. קנינו סלי כביסה יפים כך שגם החדרים נראים סבבה.

נשאר רק למצוא דרך לזווג את זוגות הגרביים אחת לשניה ביעילות, שכבר נאמר במקורות "קשה זיווג זיווגים כקריעת ים סוף". אשמח לכל פטנט, הצעה או רעיון.

 Q&A שאלות ותשובות

הנה מספר תגובות או שאלות נפוצות שקיבלתי כשניסיתי להפיץ את בשורת השחרור מקיפול הכביסה בקרב חבריי ובני משפחתי. לתדהמתי אנשים לא נפלו מהרעיון הזה ואף הביעו התנגדויות כאלה ואחרות אותן ארכז כאן:

איזה מין צורה יש לזה?     נכון, לא כך חינכו אותנו הפרסומות, המגזינים ושאר מכתיבי דעת קהל ששוטפים לנו את המח שיש רק דרך אחת בה בית או ארון בגדים אמורים להיראות. לא ממש מטריד אותי כרגע. אני מיואשת ודרושים אמצעים קיצוניים. אדאג שוב איזה צורה יש לזה בעוד כמה שנים כשהבנות יגדלו קצת או כשאעבוד פחות.

אבל הבגדים יהיו מקומטים!   אולי. אבל אם כן, זה סימן שעברתי על חוק מספר 1 שאותו לא ציינתי, שעיקרו – לא נכנסים הביתה בגדים שמתקמטים. רק זה חסר לי. לגהץ בזמני הפנוי…

מה יקרה כשהסל האישי יעלה על גדותיו?    אם זה יקרה, ואני לא אומרת שלא, למרות שהסל גדול, יואיל בטובו בעל הסל, במידה וזה מפריע לו, לקפל חלק מהבגדים בעצמו, לשים את חלקם בארון, לפי ראות עיניו, בתודה אמא.

מה את עושה עם מצעים ומגבות?    שאלה מצוינת, אני שמחה ששאלתם. מהמיטה או המתלה לכביסה ואז ישר בחזרה למיטה או המתלה בהתאמה.

אתן פשוט דור מפונק. אנחנו קיפלנו, גיהצנו, כיבסנו ואפילו לא היו מכונות כביסה!    יש מצב. אבל ההערה הזאת לא מקדמת אותנו כרגע. לא בטוחה שאתן עבדתן כל כך הרבה שעות כמונו. ובטוח שלא היו לכן כל כך הרבה בגדים לקפל. לפעמים היה בא לי לחיות בתקופת הצנע

פשוט תקפלי יום יום, בלי לדחות, אז לא יצטבר לך…    לא בקטע של לפגוע חלילה, אבל אין לנו שום בסיס משותף לדיון ;-).

ומה עם רגשות האשמה על היותך אשה פחות ממושלמת, שלא מצליחה להשתלט על החיים ומחפשת דרכי קיצור?    אף אחד לא שאל את זה, זאת שאלה שלי. בדיוק לשם כך יש לי את ראשי התיבות: ע.ה.ת.ל.ב.ש או בכתיב מלא : עבודות הבית תקפצו לי בזמן שאני :  מבלה עם המשפחה שלי\ כותבת \ בים \ שותה קפה עם חברות וכו… אני רוצה לציין כאן לשבח את חברתי ד. שאמרה לי בשבוע שעבר שכשהיא רואה ערימת כביסה לא מקופלת זה גורם לה לשמחה. ולמה? כי זה סימן שהיא נחה! אז תודה על החיזוק. המשפט הזה הגיע בדיוק בזמן.

אבל אני אוהבת לקפל כביסה / אני עושה את זה מול הטלוויזיה…   מה לא בסדר איתך? ;-).

זה התפקיד של בעלי…   תקוללי!!!  ;-).