סקי, גלישה ושאריות אישה

2
97
צילום fotolia

חוויות (משפילות) מחופשת הסקי הראשונה והאחרונה בהחלט שלי… מסתבר שסקי רלוונטי לחיי כשלג דאשתקד…

לכבוד סופת החורף, ולקראת עונת הסקי המתחדשת עלינו לטובה, חשבתי לשתף אתכם, קוראיי הנאמנים, בחוויות משבוע הסקי הראשון והאחרון בהחלט בחיי

אז נסענו כמה חברה לחופשת סקי. זה היה חורף קר בצרפת לפני כחמש עשרה שנה. ניסיתי להתעלות מעל לפחדים שלי, לצאת מה-comfort zone  שלי ולהוכיח לעצמי שאני מסוגלת. זה לא ממש הצליח. הנה פירוט נאמן למקור של מה שקרה שם מרגע שעליתי על השלג. לא נגעתי:

8:05 אני ועודד מגיעים באיחור קל לשיעור הסקי הראשון שלנו. סיבת האיחור: אנחנו לא אנשים של בוקר. מסתבר שכללי היסוד של ההתקדמות בשלג כבר הוסברו. בעוד שעודד ניחן באינטואיציה טבעית לנושא ומצליח להתקדם, אני חסרת כל חוש (ותחושה ברגליים) מוצאת את עצמי הולכת במקום כשתחת רגליי נוצרת לה אט אט שלולית. פער ניכר נוצר ביני לבין שאר הקבוצה.

8:10 מצליחה להינתק ממקומי ולצאת מהמכתש הקטן שיצרתי. מתקדמת לכיוון הכח. בשלב זה מתחילים להפריד את התלמידים לשתי קבוצות. אלה שיש להם את זה פונים שמאלה. הטעוני טיפוח פונים (בקושי) ימינה. סלקציה בשלג. כבר רע ליהודים. אני ועודד מופרדים באכזריות, הוא כאמור ספורטאי טבעי נשלח שמאלה ואני מגיעה אחרונה וסוגרת את הנבחרת הימנית בתור זנב לשועלים. המדריך של עודד – צעיר, חתיך ומגניב. המדריכה שלי – זקנה ומרירה ושונאת את כל מי שלא מדבר צרפתית.

8:15 הסבר ארוך בצרפתית מהכפילה של אווה בראון, כולל הדגמות ובדיחות. הסבר קצרצר באנגלית עם מבטא צרפתי כבד ובלי מילות קישור.

8:17 לפתע אני מתחילה לנוע באיטיות שמאלה. לא ברור מה הטריגר. כדור הארץ סובב סביב צירו באלפית המעלה, ומשלח אותי במהירות אפסית הרחק מהקבוצה שלי לכיוון קבוצת המגניבים. אוי לא, אין לי מושג איך לעצור! נסיונות שונים לאלתר הטיות גוף בכיוונים כאלה ואחרים לא מסייעים. מבינה טוב מאוד מה הולך לקרות. הרי למדתי פיסיקה ובעיות תנועה. מחישוב מהיר אני מסיקה שבעוד כשתי דקות אגיע לנקודת שפל שכנראה אזכור כל חיי.

8:19 עוברת אט אט בין המדריך המופתע שנקטע באמצע הסבר לבין קבוצת המתקדמים ובתוכה עודד. בהתחלה הם עוד חושבים שבאתי למסור איזו הודעה למדריך. אלא שאני חולפת על פניו בתנועות חסרות איזון של במבי שזה עתה בא לעולם ולא מוסרת שום הודעה. עדיין אין לי שמץ של מושג איך לעצור וכל שנותר לי הוא לנפנף לקבוצה לשלום בביישנות, להסביר  I have no idea how to stop – -ולהתנצל על ההפרעה. עודד מתכחש לעובדה שהוא מכיר אותי. לא יכולה להאשים אותו. געיות צחוק מכיוון הקהל. הייתי מסמיקה אלמלא הייתי כבר אדומה/סגולה מרב מאמץ בנסיונות נואשים לשלוט בהתקדמותי. האל הטוב שומע את תפילתי ומעניק לי סיוע בדמות ילד אלג'יראי שמן העומד מבועת למולי. לא אשכח את מבט האימה בעיניו. הוא מסתכל עליי. אני מסתכלת עליו. שנינו מבינים מה עומד להתרחש. הרי למדתי פיסיקה ובעיות תנע זוויתי. מחישוב מהיר אני מסיקה שבעוד כ20 שניות אתנגש בעצם גדול והסאגה הזו תגיע אל סיומה.

8:21 אני והמתבגר האלג'יראי מתנגשים ונופלים זה בזרועות זו באיטיות כמו ספינה הנושקת לנמל ומתרסקים על הקרח. בדרך אנחנו מושכים איתנו למטה עוד ארבעה אנשים לערימה של איברים, מגלשיים, מקלות, כפפות ומשקפיים. תחושת הקלה והכרת תודה. חששתי שכבר אמשיך לגלוש עד שאשלים הקפה שלמה של כדור הארץ.

12:30 ארוחת צהריים. אנשים בהיי, מחליפים חוויות מהשלג ורק אני מחשבת את קיצי לאחור.

כולם נלהבים: "רק עוד שעה וחצי לחזור לגלוש!"

אני מיואשת:  " ר ק    ע ו ד    ש ע ה    ו ח צ י    ל ח ז ו ר    ל ג ל ו ש ! "

איזה דיכאון. במה חטאתי? יש מצב שבאמת באמת כולם פה נהנים?  צוות הבידור של המלון במופע אימים של הומור צרפתי. גם אם יכולתי להבין מה מצחיק פה, לא היה ביכולתי אפילו לחייך עקב שרירי לסת תפוסים באופן קיצוני מעוויות החרדה שסיגלתי לעצמי בזמן הגלישה…

14:00  נעים מאוד להכיר. ה-T-BAR. מכשיר העינויים החדש שלי בדמות מעלית תמימה למראה שמסייעת לגולשים לעלות בהר. הכפילה של אווה בראון בהסבר מעמיק בצרפתית. לאחריו מלמול קצר באנגלית. מגיע תורי לעלות. יאללה מנסה. מה הבעיה? למה תמיד לפקפק בעצמי? הנה, אני עולה כמו גדולה. הנה, רואה את הפסגה. אופס, הפסגה מתרחקת.

עזבתי את הT-BAR רגע אחד מוקדם מידי ואני מתחילה להידרדר אחורה במורד ההר. חוטפת T-BAR ריק ללא נוסע בראש. מופתעת. אחר כך אני מתנגשת עם הגב ברגליים של אחד הנוסעים שמנסה להשלים עלייה. הוא נתלש מהT-BAR אל השלג ואני מעליו. שלושת הנוסעים הבאים מתנגשים גם הם בערימה האנושית שלנו אחד אחרי השני במרווחי זמן קבועים ומצטרפים לחגיגה.  עודד עובר במקרה בסביבה, מגיע כמו המלאך הגואל, מחלץ אותי מהערימה וגורר אותי אחריו במעלה ההר. הוא מבין שאם הוא רוצה שאשרוד את הטיול סקי הזה, הוא כנראה יצטרך להצטרף לקבוצה שלי לזמן מה…

15:00 עודד מסביר לי כמה מהעקרונות הבסיסיים שהצלחתי איכשהו לפספס. זה לא כזה נורא כמו שזכרתי. תמיד היתה לו יכולת הדרכה. מורה טוב הוא מורה לחיים. גולשת. עולה בT-BAR. שורדת. סבבה. ילדים בני שש עוקפים אותי מימין ומשמאל אבל למי אכפת.

יום למחרת – משחררת את עודד בטוב לב ובפרגון בחזרה לקבוצה שלו. הוא מתקבל בחזרה בתשואות ובצעקות שמחה. מעט אחר כך אני נופלת ומסובבת את הברך. הכפילה של אווה בראון מסובבת אותה בחזרה ומצווה עליי לקום ולהמשיך לגלוש. כואב לי אבל מפחדת ממנה פחד מוות.

יום למחרת – לא יכולה לדרוך על הרגל. הברך כחולה ונפוחה. הרופא בודק אותי. נראה רציני (יש!)

 …I’m very sorry miss, but there will be no more Ski for you

זיק קטן של אמונה. ניצלתי בנס.

?Are you absolutely sure

 אני שואלת ואושר גדול מציף כל תא ותא בגופי .

את שאר החופשה העברתי בכיף. אוכל. ספרים. קביים. שופינג. שוקו חם. אפילו שמתי לב סוף סוף כמה יפה הנוף.

אז ניסיתי להמציא את עצמי מחדש בשלג, אבל האמת חייבת להיאמר: נכשלתי כישלון חרוץ. אולי אם היו לי עוד כמה ימים. מי יודע?

הלוואי והייתי יכולה לייחס את הסיפור המצחיק הזה לכישרון הכתיבה שלי, אך נכון יותר יהיה לייחס אותו לכישרון הגלישה שלי. ככה זה קרה אחד לאחד. יש לי עדים. וזה שהעד המרכזי עדיין חי איתי אחרי השבוע הזה, ואפילו לא פחד להביא איתי ילדים לעולם שיש חשש שיירשו את כישורי הספורט האתגרי שלי, רק מראה לי כמה הוא אוהב אותי :-)

2 תגובות

השאר תגובה

נא להזין את התגובה שלך!
נא להזין את שמך כאן