המייל האדום
העונה הנוכחית של אריק אלפסי בעירוני נהריה היא עונה שתיחקק היטב – הן בראשו של אלפסי והן בדפי ההיסטוריה של הקבוצה. כנגד כל הסיכויים הצליח אלפסי להפוך את הקבוצה הקטנה מהצפון, מקבוצה בינונית שהעריכו כי תתמודד על מקומה בליגת העל, לקבוצה מוערכת ורצינית אשר מאיימת ומריצה גם את הקבוצות הגדולות של הכדורסל הישראלי.
למרות התקציב הנמוך יחסית הצליח אלפסי לבנות קבוצה הבנויה משחקנים הרעבים להצלחה, תוצרת כחול, וגם שלושה שחקנים זרים שהתחברו מצוין. דבר אחד בטוח, את מעמדו כמאמן מבוקש בליגת ווינר סל, אריק אלפסי כבר ביסס. בשיחה לנתניה און ליין מספר אלפסי על ההפסקה שעשה מאימון, המעבר לצפון, הסיפוק שלו מקבוצתו הנוכחית והדאגה לנתניה שבעיניו רחוקה מלעמוד בהגדרת עיר הספורט של ישראל. ההסבר בפנים.
אחת ההצלחות הגדולה שלך היא ההישג עם אליצור ברק נתניה, אי-שם לפני שמונה שנים, מאז הספקת לעזוב את הקבוצה המקומית שהתפרקה, לאמן באשקלון ולקחת חופש עונה שלמה.
"אימון הוא חלק טבעי ממני. לרגע לא עזבתי את תפקיד המאמן. לקחתי הפסקה מאימון אחרי שסיימתי את דרכי באשקלון מבלי לתכנן. חיכיתי להצעה טובה בשבילי. לקבל קבוצה מתחילת העונה ולבנות אותה לפי ראיית המשחק שלי והדרך שלי. כשהגיעה ההצעה מנהריה הסכמתי בלי להתלבט. הבאתי איתי את ערן אסנטי, שחקן נשמה מוכשר ומקצועי, אותו אני מכיר עוד מימי בברק נתניה. הבאתי איתי גם את שי סיגלוביץ', שממלא את תפקיד עוזר המאמן. נתנו לי יד חופשית לפעול בקבוצה, כמובן שבהתאם לאמצעים העומדים ברשותי. האמינו בי".
אתה יכול למצוא קווי דמיון או שוני בין ברק נתניה של אז לעירוני נתניה של היום מנקודת מבטך כמאמן?
"השוני הגדול ביותר הוא מתקן האימונים. לנהריה יש אולם ראוי, תנאים המתאימים לקבוצה בליגת העל של הכדורסל ומאפשרת לשחקנים להפיק את המיטב מעצמם. בנתניה, לצערי. לא היה אולם ראוי בתקופת כהונתי כמאמן ברק נתניה ועדיין אין. זה בעיני נתון עצוב מאוד. לגבי נקודת דמיון, אני חושב שגם בקבוצה שאני מאמן בה היום וגם בברק נתניה שאימנתי אז, ישנם שחקני נשמה – כאלה הרעבים להוכיח את עצמם ולהצליח. זה אולי נשמע כדבר מובן מאליו המצופה מספורטאים מקצוענים, אבל זה לא. בנוסף, השחקנים הזרים – גם בנתניה של אז וגם בנהריה של היום – התאימו והשתלבו בקבוצה. זה אחד הגורמים העיקריים להצלחה של קבוצה וזה לא משנה אם מדובר בכדורגל או בכדורסל. דינמיקה קבוצתית, חיבור בין השחקנים ועבודה צוות טובה, מהירה וחדה – הם חלק מהמרכיבים המרכזיים".
הזכרת קודם את העובדה שאין בנתניה מתקן אימונים ראוי לשחקני הכדורסל, אם אני לרגע פוזלת לקבוצת הכדורגל של נתניה, להם כן יש מתקן אימונים וזה לא באמת השפיע. למה לדעתך בכדורסל זה כן?
"קודם כל אני שמח על השאלה הזו. למכבי נתניה בכדורגל אכן יש מתקני אימון ואצטדיון מפואר. זה לא עזר, כי הניהול היה כושל. איפה נשמע דבר כזה, שבמהלך עונה אחת מחליפים חמישה מאמנים לקבוצה – כמו גם כמות בלתי נתפשת של שחקנים שהתחלפו? איך אפשר להצליח במתכונת כזו? בנתניה התעסקו בכל מה שלא קשור לקבוצת כדורגל. בגלל שאני לא אדם המחפש אשמים אלא מחפש פתרונות, אני חושב, כמו כולם, שצריך למצוא רוכש פרטי למכבי נתניה – כזה שיעשה ניקיון יסודי ויבנה את הקבוצה מהתחלה – גם אם זה אומר שלא להיות בליגת-העל כמה שנים. לגבי הכדורסל בנתניה המצב הפוך. הניהול היה בסדר ואפילו יותר מזה. לצערי, לא היו תנאים ומתקני אימון ראויים, עם אולם שאינו מתאים למשחקים בליגת העל. במהלך הבחירות המקומיות ובעין-ספור הצהרות לתקשורת הבטיחו אולם כדורסל ראוי. בפועל זה לא קרה. זו גם הסיבה, שקבוצת ברק נתניה התפרקה. בעיני זה חבל, כי תושבי נתניה אוהבים ספורט וצמאים לספורט מקומי ואיכותי. בכלל, נתניה ראויה לקבוצת כדורסל וקבוצת כדורגל בכירה. זה לא ממש קורה".
אז נתניה, לגישתך, בעיניים של ענף הכדורסל, היא עיר הספורט של ישראל?
"אני מסתכל על הנתונים. עוד בימיי, כמאמן ברק נתניה, הבטיחו להתחיל לבנות אולם ראוי ומתקן אימונים. עד היום אפילו שלט לא תלו בנושא. סיסמא, טובה ככל שתהיה, צריכה שתהיה מאחוריה הרבה יותר עשייה. בתכל'ס, נתניה מפרסמת עצמה כעת כריביירה של ישראל וזה בהחלט יותר מתאים לעיר ולמציאות".
אתה רואה את עצמך חוזר לאמן קבוצת כדורסל בנתניה?
"ביום שיהיה תנאים שיאפשרו את קיומה של קבוצת כדורסל טובה ואיכותית שיכולה לשחק בליגת העל, אני יותר מאשמח לחזור לעיר הולדתי ולאמן פה. לצערי, זה נראה בשלב זה חלום שלא יתגשם, לפחות לא בשנים הקרובות. הלוואי ואני טועה. אין דבר שיותר ישמח אותי מאשר לטעות".
