ביקורת פנים

מולנו התיישבו שני ילדים ותיקים בני ארבע. ליבי סיימה לצייר והראתה לי. אחד מהם אמר לה: "לא ככה עושים", והצביע על חלק מסוים בציור. החבר שלו חיזק את קביעתו בעזרת המשפט: "נכון, לא ככה עושים".

לא היה לי ברור מה לא ככה עושים בציור, אבל היה לי מאוד ברור שלא ככה עושים לבת שלי.

הטחול שלי הפך להר געש קטן, ועשן סמיך טיפס עד לנקודת המבט. פתאום, אלו שנראו לי מתוקים באופן מלאכי עד לרגע זה, לבשו חליפת איומים, והפכו לילדי גן-גסטרים מצולקי פנים.

ליבי הסתכלה עליי, עם מבט חצי נעלב, חצי מבקש ממני אישור שככה עושים.

"כן ממי, ככה עושים, אם את חושבת שככה עושים, אז ככה עושים".

המשפט שודר אליה על גלי הקול,  אבל כוון אליהם על גלי דיר-באלק-לדבר-ככה-לבת-שלי-שמעת!

המשפט כביכול התכוון להגיד לה שמה שהיא עושה זה טוב, ושלא אמור להיות אכפת לה מה אחרים חושבים, ושתרגיש בטוחה עם כל מה שהיא עושה.

אבל הטון הכמעט אלים שלי, סיפר את האמת, אמת שעוברת דרך מנהרות תת המודע. האמת שאני פוחד מהם, פוחד שהם יפגעו בי\בה, פוחד שהם יערערו את הביטחון שלי\שלה. פוחד שאם מישהו חושב שונה ממני, אז זה אומר שאני לא בסדר.

פוחד שליבי תגיב כמוני, בהסתגרות ועלבון. פחד שהוציא ממני אליהם מתגונן תוקפני.

הם לא הגיבו. הם נראו מופתעים, מהצד הנבהל של ההפתעה.

ליבי לקחה דף חדש, והמשכנו לצייר.

אחרי כמה שניות, קלטתי מה קרה פה. קלטתי איך הפכתי שני ילדים בני ארבע ליריבים שלי. קלטתי שבחרתי לפרש את נוכחותם כאיום.

כאילו כל המבקרים של חיי התרכזו למשפט אחד של ילד בן ארבע. כאילו שמרתי עליה מהם, אבל שמרתי בתכלס על הילד שבי מהם. ילד שלא נרפא עדיין מחרדת הביקורת.

אם ליבי לא הייתה לידי, סביר מאוד להניח שהייתי מגיב אחרת לגמרי. הפכתי את ליבי לקולטת הברקים שפעם פגעו בי.

ושוב, בשם ההגנה עליה, אני מזיק לה. מגן עליה משדים שחיים בתוכי,  ואילולי ניסיתי להגן עליה, לא הייתה פוגשת אותם בכלל.

פתאום קלטתי איך אני מוריש לה ממש ברגע זה, את תפישת עולמי לגבי אנשים שאומרים לי משהו שהוא כביכול ביקורת.
קלטתי שברגע זה זרעתי זרעים ראשונים של התמודדות עם ביקורת. קלטתי איך אני זורע בה זרעים באדמת הנפש שלה,
זרעים שאילולי זרעתי, לא היו נובטים ומניבים פירות מרירים בעתיד.

זרעים של פחד מפני מה אחרים חושבים עליי, זרעים של אם מישהו חושב אחרת ממני, אז זה מאיים עליי, מאיים על הדימוי העצמי שלי.

האצבע הרגשית שלחצה על הדק התגובה מול הילדים, היא אותה אצבע רגשית שלוחצת בתוכי על הדק התגובה מול אנשים שלא אוהבים את מה שאני עושה ואו אומר.

קלטתי איך מסתנן פחד לא רצוי, דרך גדר הגבול בין עולמי לעולמה,  מסתנן ומאיים להיות חלק מתהודת הזהות שלה.

עוד לפני שסיימתי לארגן בתוכי את התובנה, הילדים הלכו לשחק במרחב אחר.

אני נשארתי עם הגילוי, ליבי נשארה עם ציור ביד, זרעי פחד מביקורת בלב, ועם אבא אחד שישתדל לא להשקות אותם יותר.

הדרך היחידה לא להשקות אותם, היא לשנות בתוכי, ברמת הדי.אנ.איי, את ההתמודדות שלי עם ביקורת.

משנן לעצמי שוב ושוב – להיות האדם, שאני מנסה ללמד אותה להיות.