חיים את העיר

בר-גיל, כפי שהחבר'ה מכנים אותו, גדל בשכונת אזורים, למד בבית הספר שז"ר ואת התקופה ההיא בחייו הוא מכנה 'בריון של בריונים' ומסביר: "אהבתי צדק ולא אהבתי בריונים". הוא עבד ב'מוז'ו' בתור ברמן, לאחר מכן עשה חלטורות במאפייה של אבא שלו בפולג (קבלו פרסומת סמויה ל'כיכר הלחם') והחל לימודי קופירייטינג. "ממש שניה לפני הסוף ראיתי מודעה 'להשכרה' ובסוף הלימודים פתחתי את ה'פסטה שמסטה', הוא מספר ומסתכל על חלל הבייבי שלו, בר-מסעדה מושקע בטירוף. "בניתי הכל בידיים, חברים עזרו לי המון".

למה דווקא 'פסטה שמסטה'?
"הקונספט? טעות של חיי, בתכל'ס. סתם… אני מאד אוהב פסטות, מכור קשה. הסתובבתי קצת בעולם וראיתי כל מיני תרבויות של פסטות, גם בתל-אביב יש מקום שהוא ההשראה שלי: 'פסטה בסטה' בשוק הכרמל, אז לקחתי את זה, הכנסתי קצת שרירים. אווירה של בר, נוח ונחמד, הוספנו מטבח מגוון עם פיצות, סלטים וזהו… אני עדיין אוהב את הקונספט, פשוט נתניה קצת איטית בכל הקטע של התרבות הזו. אני מרים את הכפפה ואולי יבואו אנשים ויגידו 'מה אתה אומר על עצמך דברים…' אבל אני טל ואני מביא לכאן דברים שהם נישה, שהם יוצאים מן הכלל, ונוכחתי לדעת שנתניה לא מוכנה לזה עדיין. הכל פה: 'מה אחי, אין בשר, אין כשרות?' ואז אתה רואה אותם הולכים ל'שטמפפר' בשבת. אני מאד אוהב את נתניה, אבל אני לא מכוון לקהל נתנייתי, את כל הפרסומים מעביר ביישובים, זה הקהל האמיתי שפוקד את המקום", אומר טל.
מישל דורון, גם הוא יליד נתניה, נכנס לתחום המטבח כבר בגיל 13, כשהחל כשוטף כלים בקאנטרי פולג. "לאט-לאט לימדו אותי לחתוך, להכין אוכל. עבדתי בכמה מסעדות בתור טבח ופרצתי החוצה. את היכולת (הטובה!) שלי לתקשר עם אנשים, את הפשטות והקסם שבעניין גיליתי כשהייתי ברמן בחוף פולג. שם ראה אותי גל ואתורי והציע לי להיכנס לפאב ה'הנזל וגרטל'. זו הייתה תקופה מדהימה. נכנסתי לשם כשלושה חודשים לאחר הפתיחה ויאמר לזכותו של גל שהוא נתן לי את המושכות ואמר 'תעשה מה שאתה מרגיש, אני עומד מאחוריך בהכל'. וזה עבד, התחלתי בתור אחמ"ש והפכתי לנהל את המקום. כל הצוות התנהל דרכי, הייתה אווירה משפחתית ומגניבה, זה התפרש כלפי חוץ עם הלקוחות. שם גם התפתחתי כי בעצם אומרים לך 'קח מקום, תנהל אותו'".

מה גרם לך לעזוב?
"בעיקרון, כל בן-אדם מחפש להתקדם בחיים וגם אחרי שנתיים שעשית במקום כבר כל מה שאפשר לעשות ממנו, צריך לשחרר. לא היה לאן להרים את ההנזל, הוא הגיע לטופ, לשיאים: מסיבות צהריים עם פיק של בין 1000-1500 איש מכל אזור השרון, זה מטורף. התחשק לי משהו מרענן יותר, הקהל כבר התחלף ואני גדלתי בשנים, הרגשתי שאני רוצה לעשות משהו אחר. נכון לעכשיו אני מנהל את בר ה'אוטו' בכפר-סבא. עברתי לשם כי מבחינה אתית זה לא היה לעניין לעבוד במקום אחר בנתניה וגם כדי לראות איך אני רץ עם עצמי קדימה. אני לוקח את הזמן כי אני רוצה את המקום הנכון בשבילי", קובע.

נפתחו כאן בשנה האחרונה המון פאבים וברים חדשים, באותו לוקיישן.
מישל: "אני יכול להגיד לך שכל הברים פה הם של חברים, אבל אין קשר. אני אוהב תחרות. אין דבר כזה להיות על ניוטרל. אתה חייב להיות כל הזמן על הגז, עם היד על הדופק. לחשוב איך לעשות, לשפר ולהיות הכי טוב, מספר אחת".

ברגיל מסתייג ואומר: "אני חושב שמבחינת ברים, כרגע, הגענו ללימיט של מה שנתניה יכולה להציע. זהו, הגענו לסוף. אם יפתחו עוד, לא תהיה להם עבודה. שוב: נתניה גם לא תהיה מוכנה לקונספט מטורף. אי-אפשר להתפרע כאן עם דברים. אני רואה שהבאתי לפה משהו שהוא קצת הזוי, שכונה לחלוטין… ונתניה לא ערוכה לזה כל-כך. רוצים להעמיד פני אלגנט. אין פה אופי אמיתי, הכל מלאכותי מאד. אין פה נישה. הכל מיינסטרים. עדרים של כבשים. הגרעין האיכותי של הבליינים קטן יחסית. יש שיאמרו שהוא לא באמת קיים. הוא יוצא החוצה. אל תל-אביב, ארץ הנישה: אתה מחפש לאכול כדור פלאפל שעשוי מחתול, אתה תמצא. תחפש מוזיקה מסוימת ואתה תמצא. פה, מה שהנורמה תכתיב, זו המוזיקה שתהיה".

אתה מסכים איתו? אני פונה למישל
"חולק עליו. גם חולה עליו, אבל טבעי שלא נסכים על הכל. אני אגיד לך למה: יש פה בערך 12 ברים, את מסתובבת בחמישי-שישי באזה"ת ויש תנועה חזקה מאד. כיף לראות, כי זה לא היה קיים לפני כמה שנים. ברור שהקהל הנתנייתי אוהב את הפוזה: שמות, מותגים, אבל בסופו של דבר מה שמייחד את כל המקומות זה שכולם שונים מאד, כל אחד והקונספט שלו".

אבל אל תראו את ברגיל כזה ביקורתי. הוא גם מגניב ומצחיק. רגע לפני שטס לאוסטרליה הוא אירגן את מסיבת הטראנס הראשונה שלו בשמורת האירוסים. "באו קרוב ל-500 איש, זה קרה מתחת לאף של כולם, בלי משטרות, בלי כלום. זה היה הכי מחתרתי שיש. כשחזרתי הבנתי שיש לנו כוח אז פניתי לטל רייבסון, שהוא צלע מאד חזקה בעולם המוזיקה ואח שלו זה דיג'יי ג'רמי, תותח על. התחלנו לעשות מסיבות טבע, זו הייתה הצלחה מסחררת. בפלמ"חים, בתנובות, עם שמות של דיג'יים ברמה מאד גבוהה. בהמשך פניתי לשי רובין, התחלנו לעשות מסיבות בריכה, אפטרים של צהריים שגם הסתמנו כגל של הצלחה. כעבור שנה הצטרף מישל, השותף האופטימלי. ואז הגיע ה'אפטר טוש'", אומר והשניים צוחקים.

מישל מספר: "חיפשנו שם להפקה שלנו ואז מישהו זרק 'אפטר טוש קיס ורי ורי', מהסרט, אמרנו יאללה ורצנו על זה. זה תפס חזק: אפטרים בשישי ובשבת, רק בנתניה, אירוע ראשון מעל 750 איש!. זה היה קהל מיוחד, אי-אפשר להביא אותו שוב. הוא לא קיים. אנשים היום אוהבים את ההמוניות, לראות ולהיראות במקום באמת ליהנות.. פעם היה אולד סקול, אופי של אנשים שאוהבים את הקשוח, את הטוב, הפשוט".
טוב, הגענו לחלק המגניב של השאלות. מישל, נתחיל איתך כי אתה רווק וטל לא…

הבר הכי טוב לדייטים
מישל: "שאלה קשה… אני לא כזה דייטיונר, אבל כן הייתה לי תקופה יפה בניין ביץ'. אני אוהב לצאת מנתניה, כי פה כולם מכירים אותך וזה מבאס".
טל: "אני הולך לסבתא שלי לדייטים. יש ממליגה, תה עם מרווה…"

המסיבות הכי שוות
"אני אגיד לך את האמת, כבר אין כלום. הדבר האחרון הכי טוב שהייתי בו בישראל היה הפולמון של אלצ'קו, מפיק מסיבות וחבר מאד טוב שעושה דברים בנוסח שלא קיים פה במדינת ישראל. בחאן, במקומות של אירוח.. אווירה שווה".

הפינה הכי טובה לשיחות נפש.
בכל מקום, הכל תלוי בבן אדם. אם תהיה פתוח איתו זה יהיה מושלם בכל מקום.

איפה אכלתם את החומוס הכי טעים?
שניהם: "מקום ראשון ובלתי מעורער, חומוס עוזי- זה חומוס פסיכודלי שאין לו תחליף בכל הארץ. חמוץ, מתוק, חריף וגם סטנד-אפ ממנו על הדרך. אחריו, חומוס מעניין שלא בטוח שכולם מכירים- לאבלבי. מפתיע ושווה מאד".

החנות הכי טובה לקנות בה דגים בנתניה?
שניהם: "מהשוק, תמיד טרי"

המספרה עם הפלייליסט הכי שווה?
טל: "אני עם קרחת, נשמה. אבל אדיר מדעי, פעם כשהיה לי שיער…. נדיר"
מישל: "אני מגיל 16 מסתפר אצל אותו אחד, אהוד ג'רבי ממספרת דניאל… ספר-על"

המקום שאתם הכי אוהבים לגלוש בו
שניהם: "חוף פולג וחוף ארגמן. לגלישה בנתניה יש קליקה מאד גדולה, עיר על ים. מישל גולש סאפ ואני על גלשן רגיל.

מה הדבר הכי משוגע שעשיתם שניכם יחד?
"יש דברים שחייבים לשמור בשקט… בואי נאמר, שכל יום זה יום משוגע בשבילנו".