מגי אזרזר לא מפחדת מכלום

החיים של מגי אזרזר בהחלט נראים כלקוחים מתוך סרט. היא נולדה בבת ים ועברה להתגורר עם משפחתה בנתניה. מאז, היא נתנייתית בלב ובנשמה וטוב לה עם זה. עוד בגיל צעיר הבינו בני משפחתה, מוריה וחבריה, שמגי אזרזר שונה, יש בה אנרגיה שלא נגמרת וצורך לעשות רעש בכל מקום אליו היא מגיעה. הכל, כמובן, עם חיוך וגם קצת דרמה קווין. בגיל 15 נחשפה אזרזר, לראשונה ובצורה מקצועית לעולם הבמה, בבית הספר המקומי למשחק "הבוסתן". אומנם הרעב התעורר בה בשלב מוקדם יותר בחייה, אבל בבוסתן היא מצאה את השפה המשותפת שהייתה חסרה לה.

בגיל 21 סימנה מגי מטרה. נרשמה לבית הספר למשחק של ניסן נתיב ובהמשך עברה להתגורר בתל אביב. "הנסיעות הרגו אותי, אבל היה לי ברור, בלי קשר, שהמעבר לתל אביב הוא רק עניין של זמן", היא אומרת בריאיון למקומון נתניה און ליין – ksn. בבית הספר למשחק מלבד ניסיון וכלים היא הכירה לא מעט חברים שאותם היא מגדירה כמשפחה, ביניהם אחד מוכר, ג'ייסון דנינו הולט, שהפך להיות חלק בלתי נפרד מחייה. היא, אפשר לומר, הפכה לחלק בלתי נפרד מההצגות אותן הוא כותב.

תפקידה הראשון בתאטרון היה בהצגה "לחנך את ריטה" – הצגה שפתחה לה את הדלת לעולם הגדול. הדרך מתיאטרון בית לסין למסך הטלוויזיה הייתה יחסית קצרה. "אני לא מאמינה בדברים שבאים בקלות", היא אומרת לנתניה און ליין, אבל עדיין, מבול של הצעות לתפקידים בטלוויזיה ובתיאטרון הפכו את השנים האחרונות למאירות פנים למגי אזרזר, שלאחרונה הוסיפה לעצמה תואר נוסף: הפנים של מותג הטיפוח הנשים "גרנייר".

את מזוהה עם העיר נתניה, למרות שנולדת בבת ים. כשבחרת במשחק עברת לתל אביב. האם לא הייתה ברירה אחרת?
"זה לא שאי-אפשר להתקדם בענף המשחק כאשר אתה מתגורר בנתניה או בכל עיר אחרת, זה פשוט מסובך יותר. המעבר שלי לתל אביב הגיע בשנה השנייה ללימודים בניסן נתיב – למרות שעוד לפני שנרשמתי ללימודים שם היה לי ברור שאני אעבור לתל אביב. אין לי מושג איך שרדתי את השנה הראשונה שעוד גרתי בנתניה. זה היה רחוק מלהיות פשוט. תחשבי שאת מתחילה ללמוד מאוד מוקדם בבוקר ומסיימת ללמוד מאוחר בלילה. תוסיפי לזה את המרחק והפקקים וקיבלת את הסיוט המושלם, היה ברור לי שהשנה השנייה הרבה יותר אינטנסיבית ושאין סיכוי שאני אתעלל בעצמי ככה. מה גם שאין מה לעשות, תל אביב היא עיר הרבה יותר פעילה והרבה יותר נגישה לאנשים במקצוע שלי. חייבים להודות".

בילדותך הגדירו אותך כפצצת אנרגיה, אפילו חשבו שאת היפר אקטיבית, האם אלה היוו היסודות שהובילו אותך למשחק דווקא כנערה?
"תמיד הייתי ילדה אובר רעשנית ומפוצצת באנרגיה, כזו שאוהבת דרמות ואין מצב שמפספסים שהיא נמצאת ובמשך הרבה זמן לא ממש ידעתי איך לאכול את זה, גם לסביבה שלי היה קשה להבין את זה תמיד חשבו שאני היפר. בגיל 14-15 ההורים שלי רשמו אותי לבית ספר למשחק ושם בעצם נפתחו לי העיניים. הרגשתי שמצאתי את המקום שלי, אהבתי והרגשתי טבעי במקום הזה, מצאתי פרשנות לעצמי".

בניגוד לכוכבי ריאליטי בעידן האינסטנט, את בחרת בדרך הארוכה והקשה. ובכל זאת, הפריצה הגדולה הגיעה בסוג של 'בום'
"זה לא נכון להגיד שהפריצה שלי ארעה בבום, כי אני באמת עובדת ובונה את עצמי צעד אחר צעד. אני מתקדמת לאט, אבל בטוח. הפריצה שעליה את מדברת לפני בערך שנה, הגיעה אחרי הסדרה "כפולים" ששודרה בפריים טיים בערוץ השני. זו התשובה. עד "כפולים" שיחקתי בסדרות טלוויזיה שונות, רק שלכל אחת מהן היה קהל יעד מסוים – אם זה סדרה ללקוחות הוט אז זה קהל מסוים, סדרה לקהל שמשתמש בשירותי "יס" זה קהל אחר, ערוץ 10 ואפילו ערוץ הילדים. "כפולים" בערוץ השני, בעצם, גרם לי לחשיפה גדולה של כל אלה שראו אותי בעבר וגם אלה שלא. מאז פשוט מכירים אותי".

לא פעם התבטאת על היחסים הלא פשוטים שלך עם המראה החיצוני שלך, ובכל זאת לאחרונה נבחרת לשמש כפנים של חברת הטיפוח גרנייר
"אגיד לך את האמת, אני לא הייתי מדברת על הנושא, הזה אם את היית מראיינת אחרת, אבל בגלל שזה קרה בעיר נתניה, אני אחרוג ממנהגי ואפתח את הנושא. בתור ילדה בעיר נתניה היפה שלנו, אני זוכרת את עצמי כיצור פחות בולט ומלבב ביופיו. גם רבים יוכלו להעיד על כך. היופי והמראה החיצוני לא היו חלק מהחוויה האישית שלי באותה עת. אני חייבת להודות, שמאוד עצוב לי שאני מתעסקת בנושא הזה יתר על המידה – במיוחד שאני חושבת שיש דברים חשובים יותר שעליהם אני היום שמה את הדגש. בכל אופן, בשלב ההתבגרות שלי, מצאתי את עצמי פתאום הופכת לאדם מוכר. פתאום אני מופיעה בכל מיני מקומות ומצלמים אותי. זה שלב שבעצם הייתי חייבת לעבור עם עצמי. שלב בו התחלתי לראות את עצמי הרבה יותר ולהיתקל בעצמי הרבה מעבר לבוקר מול המראה. הקמפיין של גרנייר זה בכלל היה מטורף ורק חיזק את העניין. עכשיו אני צריכה לייצג ולהציג את עצמי והנושא הזה פשוט עלה. אז התחלתי לטפל בו אחרי שנים שבעצם לא נגעתי בו. אז סבבה, אני פחות יפה, אבל יש לי גוף מקסים, אבל מה הלאה. פתחתי את הנושא הזה באינספור ראיונות ובאיזה שהוא שלב מיציתי. מה גם שאחרי שהתחלתי לטפל בנושא ולאהוב את עצמי, הדבר הזה איכשהו נרגע והיום גם הרבה יותר מחמיאים לי על איך שאני נראית. בניגוד לעבר, היום אני מאמינה, שאפשר לומר שאני מפויסת עם עצמי בנושא וטוב לי. אם יש לי מסר שהייתי רוצה להעביר לכל מי שקורא את הכתבה, הוא שחשוב לעשות עבודה פנימית עם עצמנו לקבל ולאהוב את מי שאנחנו".

ממה את מפחדת?
"זה ישמע אולי לא אמין, אבל אני באמת לא מפחדת מכלום. האמונה שלי כל-כך חזקה שאין לי פחד. להיפך, אני מרגישה מוגנת בגלל הבחירה שלי לקיים אותו בי. אותו אני מתכוונת לקדוש ברוך הוא. הדבר הזה גורם לי לא לפחד מכלום – רק להעז ולעשות יותר. יש לי חבר מאוד טוב שחגג יומולדת השבוע, והוא סיפר לי שחברה שלו המליצה לו לכתוב מכתב לעצמו עם האיחולים שלו לשנה הקרובה. הוא כתב את כל משאלות ליבו וסיים במשפט "תודה רבה על הכל, אבל אני רוצה עוד". את בוודאי שואלת את עצמך למה אני מספרת לך את זה, והתשובה היא כי מאוד התחברתי לזה. אני מודה לבורא עולם כל יום על מה שהוא נתן ונותן לי, אבל אני רוצה עוד וזאת לא בושה בעיני. כל עוד יש סירקולציה של נתינה וקבלה, הכל בסדר".

יום כיפור עבר לו, ועדיין האם יש מישהו שאת חושבת שמגיעה לו סליחה ממך או להיפך?
"אני חושבת שאני אדם שכל כך לא יודע לשמור בבטן – כך שאם פגעתי במישהו או שפגעו בי, אני פועלת בעניין באותו רגע ולא צריכה בשביל זה את ראש השנה או את יום כיפור. יש לי בעיה, אני ממש הופכת לחולה אם אני שומרת בבטן. זו הסיבה, לטוב או לרע, שאצלי הכל יוצא. גם אני הייתי פעם מובכת במצבים מסוימים להגיד למישהו את מה שעל ליבי, אבל זה עניין של החלטה ובאמת אפשרי. ממליצה בחום לכולם, גם לאלה שאין להם אומץ ולביישנים בינינו, פשוט לא לשמור בבטן, זה לא בריא".