המייל האדום
שופט בית המשפט ההמחוזי, יעקב שינמן, דחה ביום שני השבוע את ערעורה של עמותת המצפה לישראל נגד עיריית נתניה והעמותה לחינוך בלתי פורמלי, שחתמה על הסכם לשכירת חדר בכיתה בבית ספר רזיאל, אולם לטענתה ההסכם בוטל שלא כדין.
הפרשה החלה בשנת 2008 כאשר עמותת המצפה לישראל חתמה על הסכם עם מנהלת בית ספר רזיאל בנתניה לשכירת חדר בבית הספר. בהסכם נקבע, כי פעם בשבוע בשעות הערב תועמד לרשות העמותה כיתה, לצורך הרצאות מטעם העמותה. זמן קצר לאחר חתימת ההסכם גילתה מנהלת בית הספר את זהותה המלאה של העמותה וטענה, כי מדובר בגוף מיסיונרי, שאמונותיו אינן עולות בקנה אחד עם ערכיו ומטרותיו של החינוך הממלכתי. עקב כך בוטל ההסכם.
ביום בו בוטל ההסכם פנו מהעמותה למנהלת בית הספר והביעו התנגדות נחרצת לביטול. בעמותה טענו, כי הודעת הביטול מהווה הפרה יסודית של ההסכם משום שהיא נובעת משיקולים זרים העולים לכדי אפליה דתית אסורה, הפוגעת בחופש הפולחן והדת של העמותה. בין העמותה לעיריית נתניה התנהל דין ודברים, אולם משלא הצליחו להגיע להסכמה הגישה העמותה תביעה כספית לבית משפט השלום בראשון לציון. העמותה ביקשה מבית המשפט לאכוף את ההסכם, להורות לעירייה לקיים את ההסכם ולפצות אותה בסך 50 אלף שקלים בגין עוגמת נפש. כמו כן ביקשה העמותה פיצוי נוסף בסך 58 אלף שקלים בגין אפליה פסולה.
עיריית נתניה והעמותה לחינוך בלתי פורמלי דחו את הטענות נגדתן וטענו, כי המנהלת, שחתמה על ההסכם, אינה מוסמכת לעשות זאת, זאת משום שהמבנה הוא בבעלות העירייה. עוד טענו בעירייה, כי נציג העמותה לא גילה, כי העמותה מייצגת את קהילת עדי יהווה וכן את טיב הפעילות המתוכננת בבית הספר. מנגד טענה העמותה, כי נציג העמותה גילה את כל אשר עליו לגלות ואת כל הפרטים הרלוונטים על מנת שהמנהלת תבין שמדובר בעמותה המייצגת את קהילת עדי יהווה בישראל.
כאמור בית משפט השלום דחה את התביעה של העמותה. עקב כך הגישה העמותה ערעור לבית המשפט המחוזי מרכז-לוד. שופט בית המשפט המחוזי, יעקב שינמן, דחה את הערעור וקבע, כי "נסיבות המקרה כאן מיוחדות וייחודיות ורצון כב' השופט קינר (שופט בית משפט השלום בראשון לציון א.ח.) לגונן על ילדי בית הספר, מפני חשש להשפעה ולהטפה דתית, הינו נכון ומוצדק לטעמי, גם אם אין בו צורך מהבחינה המשפטית".
השופט ביקר את ההתנהלות עיריית נתניה והעמותה לחינוך בלתי פורמלי וקבע, כי הן אינן חפות מטעויות וכי טעויות אלה החלו בעצם החתימה על ההסכם מבלי לברר את העובדות הרלוונטיות לעניין זהות השוכר והתנהלותן בחוסר רצון למציאת פתרון בדרך סבירה והגיונית שהתאימה לנסיבות העניין והמקרה.
למרות ביקורתו דחה השופט את הערעור וקבע, כי כל צד ישא בהוצאותיו.
