עונת הרחצה (של האם הרצוצה)

*אין בכוונת פוסט זה לפגוע בנשים הגאות בגופן, בנשים ג'דאיות בכושר שיא או בניקול קידמן ;-)

הקיץ בשיאו ואיתו עולה כמות הביקורים בחוף הים. תמיד החשבתי את עצמי בתור ילדה של ים. אבל היום יש מספר בעיות עם ההצהרה הזאת. הבעיה הראשונה היא שלאט לאט, בלי ששמתי לב, זה כבר ממש מוזר לקרוא לעצמי ילדה. הבעיה השנייה היא שבפורמט הנוכחי שלי, הביקורים בים הופכים לפחות ופחות סתלבט על החוף כבחורה חסרת דאגות, כוסית ומגניבה ויותר ויותר לעבודות פרך כאמא חרדתית ועגלגלה. הנה הבעיות העיקריות:

זהירות בגד ים!

הפער בין איך שאני זוכרת את עצמי לבין איך שאני נראית בפועל, בא לידי ביטוי בצורה הקיצונית ביותר בעת שאני מתלבשת לקראת ביקור בים.
בבואי ללבוש בגד ים אני צריכה תמיכה. הרבה תמיכה. גם נפשית כמובן, אבל גם ובעיקר תמיכה פיסית באיברים אסטרטגיים כאלה ואחרים. לא אפרט כאן מטעמי צניעות, רק אציין שאחת עשרה שנות הנקה והריון רצופות השאירו את חותמן… אבל אני החלטתי לא לטמון את הראש בחול ולמצוא פתרון. לאחר מספר שנות ניסוי ותעייה, הגעתי לפורמט לבוש מחמיא ומכבד הכולל את כמות הבד המדויקת הדרושה כדי לטשטש ויש שיאמרו אף להערים על הסביבה תוך שמירה על אוורור מתאים.
אומנות הנדסת בגד הים לאשה בת 41 אחרי ארבע לידות היא אומנות עדינה ומדויקת. לא אוכל לפרט כאן את כולה. אבל הנה שני טיפים חשובים:

1 – שחור מרזה.
2 – כמות הבד הראויה נגזרת ישירות מהמגזר הדתי/חברתי אליו את משתייכת. אם את פחות או יותר מהמגזר שלי, אם נכנסת עם בגדים למים הרי שהגזמת עם הכמות ;-)

בעיה נוספת היא עובדת היותי בלתי שזיפה בעליל. קצת קשה להיטמע בקהל כשאת זוהרת בלבן. את הריאקציה ביני לבין השמש ניתן לנסח באמצעות הכלל: עדי+שמש=נמשים, כך ששיזוף איטי הדרגתי ובריא (יש דבר כזה?) הוא לא אופציה. לא נורא, נלך על המראה הלבן והחיוור – סטייל ניקול קידמן, אני אומרת לעצמי. אלא שאני לא ג'ינג'ית שברירית ולא אוסטרלית, וגם ניקול קידמן כבר מזמן לא "ניקול קידמן" אם לאמר את האמת. זה לפחות קצת מנחם…

חוף הים – מכון כושר מושלם…

ביקור בים עם ילדים הוא לפני הכל אימון כושר בכח מתפרץ, בו את מוקפצת ממצב ישיבה למצב ריצה באינטרוולים קבועים על ידי ילדייך.
אההה איזה כיף.יושבת לנוח…
הופ! אזעקת טביעה! הקטנטונת רצה למים… זה היה קרוב…
אההה איזה כיף. יושבת לנוח…
הופ! הילדה צורחת באימה כשמתקרב לכיוונה כלב… לא נורא מתוקה. הנה תראי. טובה, טובה כלב…
אההה איזה כיף. יושבת לנוח…
הופ! אזעקת נזלת. מילא להיתפס עם בגד ים מוזר אבל חלילה שלא אתפס עם ילדה מנוזלת ;-)
אההה. איזה כיף. יושבת לנוח…
הופ! איזו חסימה! כמעט חטפה כדור של מטקה בראש!
אההה. איזה כיף. יושבת לנוח…
הופ! שכחתי למרוח אותן ואנחנו כבר פה 15 דקות! אמא! שורף לי בעיניים…
מכירים את הפרנציפ… מדובר באימון אפקטיבי ביותר…

ימבה פירות חתוכים

נגמרו הימים שבהם הגעתי לים עם "פראו", ספר, מים וווקמן (זוכרים שהיה דבר כזה?). היום אני מגיעה לים עם ציוד ותיקים בכמויות שלא היו מביישות פלוגת מפקדה בגדוד תחזוקה. אוי הייאוש. הייאוש שאוחז בי עוד לפני שיצאנו לדרך כשאני רק מדמיינת שאני אורזת : כובעים,מגבונים, חיתולים למים וחיתולים על יבש, מחצלות, בגדים להחלפה לכולן, דליים וכלי חפירה בכמות שתספק ארבע בנות. מים בכמויות מסחריות וגולת הכותרת: הפירות החתוכים. מתי לעזאזל הפכתי מאדם חושב וחופשי לחותכת פירות מקצועית? הולכים לגינה. אני רצה לחתוך פירות. יוצאים לטיול. אני רצה לחתוך פירות. באות חברות לילדות. אני רצה לחתוך פירות. הולכים לים? אני הולכת לחתוך את האמ אמא של הפירות. כי הרי מהו ביקור בים, ואיזו מין אשה קוראת לעצמה אמא, אם היא לא ארזה קופסת פלסטיק עם אבטיח חתוך לים, גם אם היא צריכה לאזן אותה על הראש בדרך לשם.

ולסיכום, למרות הכל, אין כמו הים!

תלונות וצחוק בצד, חשוב לי להדגיש. בשבילי אין כמו הים. המקום שאליו עידן המסכים עדיין לא הגיע. המקום שבו עדיין ניתן לגעת בו בחומרים טבעיים (גם אם החול הפך לאויב אישי שלי המזכיר לי במשך שבוע מכל פינה בבית את ביקורנו האחרון) המקום להנות בו ביחד מהטבע במיטבו. המקום בו אני יכולה לשבת ולהתבונן בנחת בבנות שלי מתרוצצות בטבעיות, מאושרות, מרוחות בלבן ואוכלות אבטיח. ועוד דבר שחשוב לי להדגיש. כדי שלא יהיו כאן אי הבנות. אין, לא היו ולא יהיו בשבילי – חופים כמו של נתניה. כי באיזה עוד מקום בעולם אני יכולה להוריד כפכפים, להתיישב על החול של חופי ילדותי, לנשום עמוק ולהגיד לעצמי "איזה כיף… הגעתי הביתה…" ?

עשיתם כבר לייק לעמוד הפייסבוק החדש של נתניה און ליין – ksn? זה הזמן: נתניה און ליין – ksn מבית נתניה און ליין