"אבא די!" – לשקר מהתת מודע

היום אני יודע עד לשד עצמות לבי, שילדים לא רק מזהים אמת, אלא חיים רק אמת, ולא יכולים לשאת שקר. חוסר יכולתם לשאת שקר, מוציאה מהם תוקפנות

—————————–

ליבי עם דף ועיפרון, מציירת צורה שמזכירה,  עם קצת הרבה דמיון,  גוף של כלב עטוף גלביה.

זאת פעם ראשונה שראיתי אותה מציירת משהו שהוא יותר מעיגול עם עיניים ופה מחייך.

"וואו! איזה יופי! אמא בואי תראי מה ליבי ציירה!". יש לי נטייה מודעת אך לא נשלטת, לפרגן באופן מופגן. זה בטח קשור לצורך שלי בפרגון,  צורך שיצר אמונה שככל שהפרגון גדול יותר, הביטחון העצמי גדל יותר.

התגובה של ליבי הייתה: "אבא די!". היישר אל תוך פצע הדחוי שלי.

בכל פעם שהיא יורה בי את חץ ה"אבא די!", העלבון שלי נצבע בצבעי כעס, ונפלט לי: "למה את אומרת לי די???". כאילו אומר, איך יכול להיות שאת משתיקה אותי, אני מפרגן לך, ואת משתיקה אותי?!

בפעמים הראשונות שזה קרה,  לא הבנתי מה גורם לה להשתיק אותי.

העלבון צבע לי את הטון בגוונים של תוקפנות. במקרים ששתקתי בפה, העיניים דאגו לצבוט אותה צביטות ראשונות של דחייה.

התגובה שלה, גרמה לי להרגיש דחוי, והדחוי שלי הגיב באופן שהוא מכיר, דחה בחזרה. אחרי כל "אבא די!" יצא ממני העבדאי, הנעלב שהופך לתוקפן.

הזוי שכל עניין הפרגון נבע מצורך שלי שהיא תבנה ביטחון עצמי, כדי שלא תרגיש דחויה, ויצא בסוף שאני זה שזורע בה את זרעי הדחייה.

השכל היבש זיהה את זה כמעט מיד, אבל הרגש כמו צונמי, הציף את השכל בים של עלבון, תסכול וכעס הסמוי מן הפה, אך הגלוי אל העין.

ואז יום אחד פתאום הכתה בי ההבנה: היא אומרת "אבא די!", כי היא מזהה שאני לא אותנטי.

היא מזהה שהפרגון המופגן נובע מצורך שלי. הפרגון שלי הוא בעצם הדרך שלי להבטיח ש"הילדה שלי" תהיה בטוחה בעצמה. שהילדה שלי, לא תהיה כמוני. ה"ילדה שלי", ולא ליבי הילדה.

בכל פעם שהשלכתי את הצורך הזה שלי עליה,  היא התקוממה באופן מיידי, ובלתי מודע כמובן.

חוסר האותנטיות הזאת צורמת (צור-אמת!) לה כל כך, עד כדי כך שהייתה חייבת להשתיק אותה, ואת המקור שלה, אותי.

הגילוי הזה, למרות הכאב החד שבכל "אבא די!", הוא עוד מתנה משנת חיים שהיא מעניקה לי. מתנת ההתדייקות לאותנטיות. לאמת.

בזכות כאב ה"אבא די!" אני מזהה את הדלקת שמתפתחת אצלי שנים. היא בעצם אומרת לי: "אבא די להשליך עליי את הצורך ואת הפחד שלך! אתה יכול לפרגן, בטח שכן, אבל שזה יהיה פרגון לי, פרגון נקי ממניפולציה של חיזוק ביטחון".

מאז הגילוי הזה, בכל פעם שאני מתלהב ממשהו שהיא עושה, אני עוצר לבדוק, האם הפרגון נקי ממניפולציה של חיזוק, או שזה שוב צורך שלי לגרום לה להרגיש שווה ומוערכת כביכול.

היום כשהיא אמרה לי "אבא די", יכולתי גם לשמוע אותה אומרת לי: "אני חזקה מספיק, אני לא צריכה את הפרגון לשם החיזוק. רוצה לפרגן, סבבה, פרגן נקי".

כבר לפני שנים זיהיתי כמורה, שילדים מזהים אמת. ועוד יותר מזה, מזהים שקר ומניפולציות. הם לא אומרים כלום, הם רק חווים ומתנהגים בהתאם.

היום אני יודע עד לשד עצמות לבי, שהם לא רק מזהים אמת, אלא חיים רק אמת, ולא יכולים לשאת שקר. חוסר יכולתם לשאת שקר, מוציאה מהם תוקפנות.

היום אני מתחיל להאמין יותר שילדים תוקפנים, הם ילדים שחוו חוסר אותנטיות, שחוו שקרים תת הכרתיים, חוו ולא יכלו לשאת את החוויה.

ליבי עם משקולת ה"אבא די!" שלה, מאמנת אותי להאמין אמונה חדשה, אמונה שאומרת שלא צריך פרגון מניפולטיבי כדי לחזק את הביטחון, להיפך, זה רק משיג את התוצאה ההפוכה.

בעיקר, ליבי ממשיכה לאמן אותי כמו שכל ילד בא לאמן את הוריו, להיות אותנטי. להתדייק כל הזמן לכיוון האמת.

ובכל פעם שאני מתרחק מהאותנטיות, היא מזכירה לי ב: אבא די!