פסטיבל הליצנות: ג'קי בכר אבי המהפכה

בימים אלה סוגר ג'קי בכר שלושה עשורים של עשייה. כמי שמשמש כרוח החיה בפסטיבל הבינלאומי לליצנות בנתניה המתקיים זו שנה שלישית ברציפות בעיר, עסוק בכר עד מעל לראש. בכר, שבצעירותו ביקש ללמוד לימודי משחק ותאטרון רחוב ובהמשך הגשים חלום והופיע כאומן רחוב, הפך לאחד ממפיקי הפסטיבלים האמנותיים הגדולים בארץ.

את הצעדים הראשונים בעולם התאטרון והפסטיבלים עשה בכר אי-שם בתחילת שנות ה-90 – אז הקים את תאטרון הרחוב דיאבולו. יחד עם עוד מספר קבוצות שניהל, יצר בכר מהפכה בתרבות הרחוב הישראלית.

הצעד המשמעותי באמת היה לפני 20 שנה – אז הגה וייסד לראשונה בישראל את פסטיבל בת ים הבינלאומי לתאטרון רחוב. פסטיבל, שהפך עם השנים למוקד עלייה לרגל לעשרות אלפי חובבי תרבות וחובבי תרבות רחוב. בכר, שניהל את הפסטיבל במשך עשור, מאמין שיש עוד הרבה מה לעשות. בראיון בלעדי לנתניה און ליין, הוא מדבר על דרך בת 30 שנה, המון אידיאולוגיה תרבותית וגם על פסטיבל הליצנות הבינלאומי המתקיים בנתניה זו השנה השלישית – רעיון אותו הגה.

מה גרם לך או יותר נכון איך בעצם הגעת למסקנה שצריך, בכלל, לקיים פסטיבל המתבסס על אמנויות רחוב – כבר לפני עשרים שנה – בתקופה בה הממסד כלל לא התייחס לתאטרון רחוב?
"אידיאולוגיית תיאטרון הרחוב בערה בי. בשנים הללו שיחקתי, ביימתי, הקמתי קבוצות ומופעים, וראיתי את ההתפתחות של התחום וההכרה של הממסד שהלכה וגדלה. ידעתי שרק פסטיבל, אשר יהווה בית עבור הז'אנר המדהים הזה, יהפוך אותו לחלק אמיתי מעולם התרבות. כך קרה וכך נולד פסטיבל בת ים הבינלאומי לתרבות רחוב, שהיה בעצם, הפסטיבל הראשון שזכה להכרה ממסדית".

אתה זוכר איך הרגשת אחרי שהבנת שהפסטיבל הראשון שהקמת במו ידיך הפך להצלחה מסחררת והוביל טרנד אמנותי מתפתח שהועתק לערים נוספות?
"בואי נגיד, שאת הרגע בו התחילו להיאסף אלפי הצופים בפסטיבל הראשון בשנת 1996, באזור התעשייה של בת ים, אני לא אשכח בחיי. מבחינתי זה היה הרבה יותר מהצלחה מסחררת: בסופו של דבר, בשלושה ימי פסטיבל, הגיעו 70,000 איש לחזות בפלא הזה – כנגד כל הסיכויים באותם הימים. תאטרון הרחוב בישראל הפך לעובדה. הבנתי שיש כוח מיוחד באומנות הרחוב ובמפגש הבלתי אמצעי עם הקהל. בפסטיבלים שלנו אנחנו, בעצם, מצליחים לשמש כמתווכים בין תרבות מיוחדת בגובה העיניים לקהלים מאד מגוונים ולא צפויים בהכרח. לי היה ברור שאני מוכרח להניע את זה לעוד מקומות".

בכר שכפל את הצלחתו של הפסטיבל בבת ים לערים נוספות ברחבי הארץ. עם השנים יותר ויותר ראשי ערים יצרו ועדיין יוצרים עמו קשר על מנת ליצר מחשבה משותפת במטרה למציאת פסטיבל ייחודי ואופייני לעירם – בהם – פסטיבל הליצנות הבינלאומי המתקיים בנתניה.

ניתן לומר שאתה הוא זה שהוביל את המהפכה והכרת הממסד בחשיבות תאטרון הרחוב בכלל וקיום פסטיבלים בהתאם.
"אני מעדיף לראות זאת בדרך שונה- בלי כותרות ותארים.. הז'אנר אותו למדתי, התחנכתי על בירכיו ופיתחתי, עולם הרחוב, הוא כר פעולה מאד רחב, יצירתי ומגוון. יצרתי בו פלטפורמות רבות וייחודיות, שנולדו מהמחשבה על עיר מסוימת, קהל היעד בה והחזון העירוני של פרנסי העיר. ערים מתגאות בפסטיבלים שלהם, נותנות להם בית, מחבקות אותם. האומנים, עצמם, מקבלים פלטפורמה נוספת להצגה, ליצירה, ולחשיפה של עבודותיהם. התהליך הזה מדרבן את היצירה בישראל, מוביל להשקעה גבוהה יותר בתרבות ומסייע לפתח קבוצות ומיזמים מוניציפאליים שנתיים. פסטיבל נתניה הבינלאומי לליצנות, למשל, המתקיים זו הפעם השלישית, זוכה לפופולריות גדולה יותר משנה לשנה. בשנה שעבר, למשל, נמכרו כל הכרטיסים להצגות המתקיימות בהיכל התרבות מראש – ואפילו נוספו הצגות בשל הביקוש. כך גם במופעי הרחוב וההופעות הפתוחות לקהל הרחב אשר נוהר בהמוניו".

האם אתה רואה בניסיונך למסד את תרבות אמנויות הרחוב כסוג שליחות?
"התפקיד שלי, לטעמי, הוא שליחות כפולה. הראשונה היא למסד את תרבות אירועי החוצות בארץ, והשליחות הנוספת היא לקדם ולייצג את עולם התאטרון ואומנויות הרחוב, לדאוג לטפח את האומנות ולייצר עבור האומנים והיוצרים פלטפורמות חדשות כל העת, למקומות עבודה והצגה בארץ ובעולם".

כחלק מפעילותו לקידום הענף הטיס ג'קי בכר לישראל, בשנת 2000, משלחת של מנהלים אמנותיים מכל רחבי העולם במטרה לחשוף את פעילותם האמנותית של תיאטרוני הרחוב הישראליים. במשך שבוע ימים הופיעו שמונה קבוצות תאטרון רחוב בפני אנשי המקצוע המובילים, שכלל לא ידעו שגם בישראל מתקיים תיאטרון רחוב איכותי. החשיפה הזו, לפני 16 שנה, משמשת עד היום לקבוצות שהשתתפו, שער יציאה אל העולם, וחשוב מכך, מודעות מצד מנהלים אמנותיים מובילים, שישראל מייצרת תרבות רחוב איכותית.

(איפה לדעתך ישראל ממוקמת היום בכל הקשור לסצנת תאטרון הרחוב?
"אולי זה ישמע מצחיק, אבל אנחנו נמצאים עכשיו בשלב די קריטי. האידיאולוגיה שהרימה הרבה מאד אומנים ויצרה קבוצות מרהיבות לאורך השנים, מתחלפת ביוצרים מאד מוכשרים, יחד עם זאת, מאד מעודכנים ואשר רוצים לחיות ולהתפרנס מהיצירה שלהם ומהאומנות המרהיבה הזו. זה, בעיני, הרגע בו מעבר ליצירת פסטיבלים וליצירת פלטפורמות לעבודה, האומנים זקוקים לתקציבי יצירה – אחרת – ללא תקציבי יצירה – הז'אנר לא ישרוד. זה המקום בו משרדי ממשלה ובעיקר משרד התרבות, צריכים למנף את התחום, להקים ועדה לתמיכה באומנות הרחוב והחוצות ולדחוף, ככל הניתן ליצירה, שבמקרה הזה חוזרת ומיד אל הרחוב עצמו ואל הקהל הרחב והיא כל כולה חגיגה עממית בגובה העיניים"