המייל האדום
לפני כחודש, כשראובן עטר מונה כמאמן מכבי נתניה, קיוו אוהדי הקבוצה שיביא את הנס. אחרי השבוע האחרון, כשנתניה פספסה שפע הזדמנויות לסיים בניצחון את המפגש מול פ"ת ששיחקה גרוע, הדהדה באצטדיון קריאתם של אוהדי הקבוצה לחלק מהשחקנים להוריד את החולצות.
דור סנדר מלווה את הקבוצה, כאוהד, משנת 1999. כשהוא חמוש בצעיף צהוב ושליטה מלאה בכל שירי האוהדים, הוא מגיע לכל המשחקים. מצבה העגום של נתניה בהחלט מייאשת אותו, אלא שבמבט לאחור – גם הוא מאמין שהמצב לו נקלעה הקבוצה היה ידוע מראש.
במשחקים האחרונים צעקו אוהדים רבים לעבר השחקנים להוריד את החולצות. האם גם אתה מאמין שהשחקנים אשמים?
"מבחינתי, הטענה האחרונה שיש לי זה לשחקני הקבוצה. מבחינתי, הבעיה גדולה הרבה יותר: כשאין בעלים, אין על מי להוציא את הייאוש – אז השחקנים הם אלה שסופגים כרגע את המחאה – למרות שזה מה שהם יודעים. הם האחרונים שאשמים במצב הקבוצה, שלא מפסיק להידרדר בשנים האחרונות".
היכן לטעמך נעוצה הבעיה של מכבי נתניה?
"במשפט אחד: זאת לא קבוצה המתאימה לליגת העל. פעם הייתה הקבוצה בנויה על שחקנים כדוגמת חן עזרא ופיראס מוגרבי, שחקני ליגת העל לגיטימיים. מי היום מרכיבים את הקבוצה? בשנים האחרונות אנחנו לא מתמודדים על תארים, רמת המשחק בינונית וכמעט ואין בנמצא שחקני בית – לפחות לא כמו בימים בהם מחלקות הנוער סיפקו שחקנים לתפארת. הבעיה הכי גדולה היא, שכאוהד שרוף, אפילו לי קשה להזדהות עם הקבוצה".
אז מהו הפתרון בעיניך?
"בשיא הכנות, הכי טוב אם הקבוצה הייתה הולכת לפירוק – ככה נטל החובות היה יורד מהקבוצה והיו בונים הכול מחדש, הפעם כמו שצריך. לפעמים צריך להתחיל מחדש, מלמטה ואז לטפס בחזרה למעלה בזכות ולא בחסד. אני מסתכל על כפר סבא – גם כשהיו עונות קשות, לפחות נבנתה זהות".
האם, לפחות בעונה זו, ניתן לומר שהרמת ידיים או שיש בך ניצוץ של אופטימיות?
"האמת, זה כבר לא מעניין אותי. אני הולך עדיין למשחקי הנוער והבוגרים, כי אני כל השבוע מחכה לזה. זה הכיף שלי, אבל אני לא נהנה. אני מאוד מקווה שהקבוצה, בסופו של דבר, תלך לפירוק. זה הדבר היחידי, לטעמי, שלאורך זמן יכול להציל אותה".
למכבי נתניה יש גם לא מעט אוהדות חדשות המגיעות לכל משחקי הקבוצה, גם בבית וגם בחוץ. אחת מהן היא בר סבג בת ה-17, המלווה את מכבי נתניה באופן רציף בארבע שנים האחרונות
איך נדבקת בחיידק אהדה כזו גדולה לקבוצה?
"אבא שלי שהוא אוהד שרוף של מכבי נתניה. הוא לקח אותי מגיל שבע למגרשים. בארבע השנים האחרונות לא פספסתי אף משחק של הקבוצה – לא בבית ולא בחוץ ".
איזה זיכרון הכי צרוב לך ממשחקי מכבי נתניה?
"המשחק האחרון של נתניה בקופסא, שזה בעצם היה משחק הפרידה מהאצטדיון הישן, שהסתיים בניצחון 3:2 – שער שהובקע בתוספת הזמן של המשחק. אני זוכרת את התחושה שליוותה אותי: שמחה גדולה על הניצחון ותחושת עצב על סגירת האצטדיון הישן".
את מאוד פעילה בפורומים של האוהדים – למה?
"זה שילוב. גם האהבה הגדולה שלי לקבוצה וגם יכולת ההתבטאות שלי בכתיבה. כיף לי להתבטא עם המון אוהדים נפלאים של הקבוצה, שגם משתתפים המון בפורומים של הקבוצה".
את רואה הרבה נשים שמגיעות למשחקי הקבוצה?
"כן, המון. יש הרבה אוהדות למכבי נתניה. אנחנו נוסעות למשחקים בכל רחבי הארץ. כדורגל הוא לא משחק של בנים בלבד, וכיום, עם השיפור שחל באצטדיונים בישראל, חוויית הצפייה גדולה הרבה יותר".
את אופטימית בקשר לעונה הנוכחית?
"לצערי, כרגע יש סיכוי ממש קטן שנינצל מירידה. הקבוצה, לטעמי, ממש לא מלוכדת לא מגובשת. הקהל מיואש ומאבד את הסבלנות. יותר מדי עונות אנחנו לא יציבים ונאבקים נגד ירידה. זה רק מחמיר משנה לשנה ולא רואים את האור בקצה המנהרה. זה ממש מבאס".
במשחקים האחרונים הקהל קרא לשחקנים להוריד את החולצות. עד כמה לדעתך אשמים השחקנים במצב הקיים?
"אני שייכת לקבוצה שמטילה את האשמה על המצב גם על השחקנים. הקריאות, בעיני, הן בצדק. לא רואים מספיק מחויבות מחלק מהשחקנים מתחילת העונה. גם אם היכולת לא מספיק טובה, אני, כאוהדת, רוצה לראות יותר לחימה, יותר מחויבות וזה ממש לא קיים השנה – למעט משחק בודד פה ושם. זה ממש מתסכל. אני מצפה מכל שחקן לדעת, שללבוש את החולצה של מכבי נתניה זו גאווה גדולה".
מה החלום האופטימי שלך לגבי מכבי נתניה?
"לראות את מכבי נתניה זוכה באליפות או בגביע המדינה. אין אוהד של הקבוצה, שבתחילת העונה לא חולם על זה – הרי אנחנו, כאוהדים, מקווים ומייחלים שלקבוצה שלנו יהיה הכי טוב".
