אמא הורסת. אמא קורסת.

 זהו, אני קורסת… עבודות הבית מאיימות להטביע אותי… ומה נותר לי לעשות חוץ מלהסתלבט על עצמי?

עבודות הבית… מה כבר ניתן לומר עליהן שעדיין לא נאמר?

אז זהו, שהרבה… ולו רק מהסיבה הפשוטה שכשאני יושבת וכותבת על עבודות הבית –  אני יושבת. וכותבת. לא מגישה, לא מפנה, לא שוטפת, לא מכבסת-תולה.

השבועות האחרונים היו קשים. עבודה בלי סוף סביב הבית ברמה שאיימה על שפיותי. זה הגיע למצב בו מצאתי את  עצמי בדיאלוג הבא עם בתי בת השלוש:

היא: "נכון אמא, שכשתסיימי לסדר את הבית, אז תלכי לסדר בית אחר?"

אני (לא מבינה): "מה זאת אומרת?"

היא: "היום את מסדרת את המטבח שלנו ומחר בבוקר את מסדרת מטבח של מישהו אחר."

אני, מבולבלת, מנסה להבין למה הכוונה, כשפתאום ההכרה נוחתת: הבת שלי חושבת שאני עובדת בתור עוזרת בית. כשאני נפרדת ממנה בבוקר, בדרך ליום גדוש ישיבות ומחשבות, היא בטוחה שאני בדרך לקרצף רצפות.  יופי. ארבע שנות לימוד בטכניון בשביל זה. נהדר.

בכל אופן, כמה שבועות קשים עברו על כוחותינו. אני בטוחה שאתם מכירים את ההרגשה…

לפעמים, ברגעי משבר בנושא מסוים, וזה קורה לי די הרבה, בהרבה נושאים, אני נוהגת לעשות לעצמי "טיפול פילוסופי" בנושא המדובר. אני עוצרת לרגע ולוקחת את הזמן לקרוא, לאמץ השקפות עולם חדשות , להכיר גישות פרודוקטיביות ושיטות מקוריות. מומלץ! כל זה עוזר לי לשרוד בג'ונגל שנקרא החיים שלי… הפעם הגיע תורן של עבודות הבית לעבור "טיפול פילוסופי" שכזה. הכלי המומלץ ורב העוצמה הזה הביא אותי הפעם לנסות לאמץ קונספט חדש: רוחניות בעבודות הבית. זן ואומנות אחזקת המדיח. דוגרי, הפעם זה לא ממש עבד. זה הלך בערך ככה:

 פשטות מרצון

לפי העיקרון הזה, אם נסתפק במועט, חיינו יהיו פשוטים וקלים יותר. פחות בלגן, פחות כביסות, יותר מרחב מחייה. אני מסכימה במאת האחוזים ושואפת בטירוף להגשמת העקרון הזה בחיי. אבל ההצלחה חלקית בלבד.  יש דברים שהם חזקים ממני. היד פשוט נשלחת לקנות מעצמה. אין לי שום יכולת לעמוד בפני סוגי החפצים הבאים:

כל מיניאטורה שהיא…

בובות.

כל דבר סרוג. לא כל שכן במסרגה אחת. לא כל שכן בובות סרוגות במסרגה אחת.

חרוזים. כל דבר העשוי מחרוזים. כל חפץ המשלב חרוזים.

כל פריט עם רקמה.

כל פריט או בגד המגיע מהודו, מזכיר את הודו או מריח כאילו הגיע מהודו.

כל פריט נוסטלגי וכמעט כל פריט יד שנייה.

ועכשיו תגידו לי, מה זאת אשמתי שכל חנויות הבגדים מוצפות העונה בשמלות בסגנון הודי, רבות מהן סרוגות, רקומות או משובצות בחרוזים? ומה זאת אשמתי שגיליתי לאחרונה חנות יד שנייה מדהימה ממש קרוב לבית? ומה זאת אשמתי שכל שמלה עולה שם 35 שקלים בממוצע?

Decluttering – פינוי חפצים שאינם בשימוש

לפי הפנג שווי, חשוב לפנות את הבית מחפצים שאינם בשימוש, משום שכשם שהם מכבידים על הבית כך הם גם מכבידים על התודעה. את העקרון הזה אני מקפידה ליישם כמעט יום יום. איזו תחושת הזדככות והיטהרות על כל שק של פריטים מיותרים שיוצא מהבית.

יש רק בעיה אחת, והיא (כרגיל) קשורה לבעלי. בעלי אגרן כפייתי. כל חפץ שעוזב את הבית נתון קודם כל למשא ומתן דקדקני ומפורט. בעבר נאלצתי לגרור החוצה מהבית חפצים ישנים שמצידם השני תלוי לו בעלי, מתחנן ובוכה שארחם על חפציו האהובים ואחוס על הזכרונות. כמה דוגמאות לחפצים כאלה: חולצת המזל שלו (כן, יש דבר כזה), הקלסר הכי מדוגם שלו אי פעם (כל הקלסרים שלו כאלה אגב), המסננת שכבר לא מסננת (" איך את לא מתביישת להיפטר מהמסננת שסבתא שלי נתנה לי על ערש דוואי???") קסטות וידאו של מלחמת הכוכבים ("אני עוד אראה את זה"), כסא ארגונומי שעושה כאבי גב ("בקצב הזה יום אחד אני אקום בבוקר בתוך אחד מהשקים שלך, מיותר, בדרך החוצה…")

עם כל התחושה הנפלאה האופפת אותי בזמן ההפטרות מחפצים מעיקים, יש לנקוט במשנה זהירות. זה ממכר!. השבוע למשל, אחרי ארוחת הערב, בעוד שהבית קורס מסביבי, החלטתי שמכל העבודות שבעולם, דווקא מלאכת המיון והצמצום באוסף החרוזים שלי, היא המלאכה הבוערת ביותר עלי אדמות כרגע. כן כן, לא לרחוץ את הבנות, לפנות את השולחן או להעמיס את המדיח, אלא למיין חרוזים… אז עברתי חרוז חרוז. מזל גדול שעשיתי את זה, כי גיליתי שיש לי יותר מדי חרוזים בטורקיז (ברור, מתה על טורקיז) אז אולי אשמור עשרה מכל סוג? (אחד. שניים. שלושה. ארבעה…) אם יהיה סדר בחרוזים יהיה לי הרבה יותר קל למצוא חרוז ספציפי כשאצטרך כזה. (מתי אצטרך חרוז אלוהים אדירים?) בעיה. החרוזים האדומים התערבבו עם החרוזים הסגולים. חייבים למיין אותם. אדום. סגול. אדום. אדום. סגול. חייב להיות פה סדר אחת ולתמיד (סגול. אדום. אדום. סגול. אדום) בעלי נכנס הביתה. ומוצא אותי יושבת במטבח באמצע מלחמת גוג ומגוג, כלים מלוכלכים בכל פינה, שאריות אוכל על הרצפה, ומכל המשימות, אני ממיינת חרוזים כאילו אין מחר. הוא נראה מוטרד.

"זאת לא רזולוציה קצת יותר מדי נמוכה יחסית למה שצריך לעשות עכשיו?" הוא שואל, תוך שהוא מסתכל עליי בדאגה.

"עוד שנייה אני איתך". אני עונה לו (אדום. סגול. אדום. סגול. סגול.) "בחייך תנקה את המטבח אני עושה משהו דחוף…"

 לסדר ולברך

אז מה זה לעזאזל "לסדר ולברך" אתם שואלים, ובצדק.

הרעיון בשיטה הזו הוא להוסיף מימד של רוחניות לעבודות הפרך, ולהתייחס לסידור הבית כסוג של תפילה, מדיטציה או שקר אחר כלשהו ;-) אין לי מושג מי המציא את הרעיון המופרך הזה, אבל נתקלתי בו באחד משיטוטיי ברשת. במילים אחרות לא רק שאני מסדרת כל היום, אלא גם אסור לי להתלונן.

בזמן הסידור, יש להתרכז תוך כדי הכרת תודה באנשים הרלוונטיים ובשפע הרלוונטי, לברך אותם, להודות עליהם ולאחל להם כל טוב. יאללה בכיף. החלטתי בוקר אחד לנסות. כולם עזבו את הבית למסגרות. נותרנו רק אני והבלגן. התחלתי מהחדר של הבנות. תודה על הבנות שלי. מרימה צעצועים. תודה על היכולת לקנות להן צעצועים. תודה על הסבתות המפנקות. מרימה בגדים. תודה על היכולת לדאוג לכל צרכיהן. עוברת לחדר השינה שלנו. מסדרת את המיטה. תודה על הזוגיות שלנו. עוברת למטבח. תודה על האוכל. תודה על המים. מגיעה  לסלון:

צעצועים, ספרים, נעליים, מגזינים, ציוד ספורט, חצאי פיתות שהיתקשו, קלמר מפוזר מתוכו נשפכים חידודי עיפרון, גרביים מלוכלכות… "ס ס ס' א מ ק,    ל כ ו     ק י ב י נ י מ ט     כ ו ל כ ם …" אני מסננת בכעס ומתחפפת מהבית…

לסיום…

ניסיתי, באמת שניסיתי להתמודד בגבורה עם עבודות הבית. ניסיתי אפילו להמציא אותן מחדש ולצקת לתוכן תוכן משמעותי רוחני כזה או אחר. התוצאה היתה שכמעט יצאתי מדעתי. במקום כל זה, אני פשוט אתרגל לרעיון שהולך להיות פה מבולגן ב-20 השנים הקרובות. להנמיך ציפיות… זה תמיד עובד… איך אמרו חכמינו? ציפיות זה לכריות. אז יאללה ביי. אני רצה להחליף ציפיות.

וככה בשביל הקטרזיס אני מזמינה אתכם לכתוב בתגובות מה היא עבודת הבית השנואה עליכם ביותר. מבחינתי זה חייב יהיה להיות החלפת מצעים…

עדיין לא הצטרפתם ועשיתם לייק לעמוד הפייסבוק שלנו? זה הזמן: נתניה און ליין – ksn מבית נתניה און ליין