המייל האדום
לפני שנתחיל גילוי נאות: מזה זמן מה שאני חוקרת את ה'ארט סטריט'. מגיעה מידי לילה להרים כוסית לחיים עם החברים ומנסה להבין מה עומד מאחורי הקסם שמושך אליו כל-כך הרבה צעירים. לאחר חמש דקות סיפתח של ראיון, אני מבינה: החבר'ה האלה (שהם, במקרה, גם חתיכים הורסים ולרווקה כמוני זה נתון חשוב… ש.א) באו לעשות שמח. הם מתעקשים שלא מדובר בעוד מקום מגניב שהגיע לעשות קופה לעונה או שתיים, אלא שהם פה כדי להישאר ובגדול.
אז מי הם שלושת המוסקטרים? איציק בנפשיאן (31), שי גואטה (26) ואופיר צמח (24), שותפים עסקיים וחברים טובים. איציק מגיע מתחום הברים, לאחר שמונה שנים של ניהול ותפעול ברים בתל-אביב ובאילת. לימים פתח את הסנדוויץ'-בר "קפיש", טוסט-נקניק בנתניה, יחד עם אופיר צמח שעבד תחתיו בתור ברמן באולם האירועים "קדמת עדן" במשך כשנתיים. שי גואטה (כן, הבן של אבי גואטה, מנהלה האישי של שרית חדד ובזאת סגרנו את הנושא), שמגיע מתחום האמנות, הצילום והעיצוב, עבד ב"קפיש" במשך שנתיים. בין השלושה נרקמה חברות טובה ואמיתית שהולידה את הבייבי החדש והמרענן שלהם: הארט סטריט. אני מתיישבת על הספה, הפעם על-תקן עיתונאית מבית נתניה און ליין – ksn ופורטל נתניה און ליין, מחמיאה לשי על העיצוב המסוגנן של המקום, סטייל אירופי ונגיעות של תל-אביב. "אהבת? אני עיצבתי", הוא שואל, עונה ומחייך בתמימות.
באתם עם רעיון מסוים? ידעתם איך כל זה הולך להיראות?
"בהתחלה בכלל חשבנו על משהו בסגנון פיצה-בר, כמו ה'שבתאי'. עם הזמן התחלתי לשמור כשרות, אז ירדתי מזה, אבל בכל זאת אמרתי: למה שלא נפתח משהו כזה בעיר? מפיצה זה כבר התגלגל. ראינו שיש לנו שף, איציק כהן השפיץ, אז אמרנו 'רגע, למה רק פיצה? נעשה מטבח שף'", משיב שי וממשיך: "זה היה החלום שלנו. של כולנו. החלטנו שנלך על זה ביחד. נפגשנו לסגור הכל. אחרי כמה שבועות טסתי להודו, חזרתי אחרי חודש וכבר חתמנו חוזה והתחלנו לעבוד. ראינו את המקום ברחוב האומנות והתאהבנו. ה'ארט' היה השם הראשון שזרקנו לאוויר והוא תפס ואז נכנס הקונספט האומנותי. פתאום אחד זרק, בוא נעשה מסגרות של תמונות, בוא נעשה גלריות…"
אין ספק, שאתם מנסים לשלב בין גישות שונות של בילוי ואמנות. ספר לי על האווירה.
"קודם כל, זה משפחה, חשוב לנו שהבאים ירגישו בית. זה המתכון למקום לטווח ארוך. אני כמובן אשקר אם אגיד שזה לא בשביל הכסף, אבל הושקע כאן הרבה מעבר. רצינו שיהיה לנו לאן לבוא, לחברים שלנו, שתהיה אפשרות לשלב בין אוכל טוב לשתייה איכותית. לא תמיד בירה צריכה לבוא עם צ'יפס ואדממה, אפשר לאכול אותה גם עם מנה איכותית ואם אפשר לעשות את זה כשר, ועוד בעיר הזו, בכלל".
כל מנה בצבע. האמנם?
"לכל מנה יש את הקטע שלה וזריקה אמנותית. אם זה כדורי גבינה אז זה לקשקש על הצלחת ואם זו הפיצה שיוצאת על מגש, ממש כמו מסגרת של תמונה. וכמובן, הצבעים של הקינוחים. אגב, אפילו הפלייליסט (רשימת שירים) המושמע ברקע מבוסס על מוסיקה מקורית".
בשלב הבא, אופיר מסיים לארגן את המקום לקראת הערב ומצטרף אלינו לשולחן. "אם לשפוט לפי התפוסה המלאה, עוד בתקופת ההרצה, מדובר בבר הלוהט של הקיץ. איך זה לנהל מקום כזה בגיל כל-כך צעיר?" אני שואלת והוא משיב בפשטות שאין בה שמץ של יהירות: "מגיל 18 עבדתי אצל איציק בבר, שנתיים בדיוק, עד שפתחנו את 'קפיש' בשיתוף פעולה מלא. רצנו על זה שלוש שנים, זו השנה הרביעית. הכנסנו מנהל שייקח את כל הפיקוח שם כדי שנוכל להשקיע כאן ולהתקדם. ברוך השם, אנחנו מצליחים לעמוד בזה. ברור שיש המון קשיים, אבל סיננתי את כל המחשבות של הטיולים ותענוגות החיים של הגיל הצעיר כדי שאני אוכל לעשות את זה בגיל המבוגר כמה שבא לי ובלי הפסקה. אני נהנה מהדרך ממש. אני חושב שהבאנו לפה משהו חדש ואדיר. ידענו שאנחנו הולכים להביא סגנון כזה, אבל לא ידענו כמה אנחנו נהנה ממנו".
איציק מצטרף: "הרבה אנשים אומרים לנו 'מה קשור מקום כזה לנתניה. לכו לתל-אביב, תצליחו יותר'. זה הרי ווייב תל-אביבי טיפוסי. כולם מאד מאמינים בנו,אבל לא מבינים למה בנתניה, למה דווקא כאן. הסיבה היא אישית: בשביל לשתות בירה לא חייבים לנסוע חצי שעה באוטו, לחפש חנייה, שחבר אחד לא יוכל לשתות במקרה הטוב, במקרה הרע לחזור מסטולים… בלגן שלם. המענה הזה נדרש בנתניה. בדיוק לקהל הזה כיוונו".
לאיזה משקה אתם או הלקוחות הכי מתחברים?
שי מספר: "אני אישית אוהב לשתות ויסקי ובירה, יש פה כמה קוקטיילים חזקים מאד: הבזיליקום, הקוקטייל הוורוד. עכשיו אנחנו מביאים לבר צוות מקצועי ובוגר יותר כדי לחזק את הפינה הזו. זה כיוון שאנחנו מאד מאמינים בו. במטבח אני אוהב הכל: הפיש אנד צ'יפס בא לי טוב. זו הנישה שלי פה. אופיר מנהל את הבר, איציק את כל השאר ואני במטבח עם השף. הוא בנה את התפריט". אופיר מוסיף: "תדעי שאנשים עפים על הקוקטייל ליצ'י שהמצאנו".
יאללה, גלה לי קצת סודות של הבר.
הוא צוחק. "שמים בסיס רום, ליצ'י- את הפרי עצמו – קצת סוכר, קצת נענע, הוא מקבל צבע ירוק חשמלי ויוצא בכוס יפה ומקושטת. תענוג".
מה הדבר הכי משוגע שעשיתם?
"שמנו את כל החיים שלנו על ארבע קירות מבלי לדעת מה יהיה", קובע אופיר. "אני אישית שמתי הכל: מבחינה כספית, פיזית, זמן. כל השאר זה לידי. לאט-לאט נצליח גם להחזיר את הכסף, למצוא יותר זמן פנוי בשביל עצמנו וגם לקחת את כל האוויר הזה וליהנות ממנו. זה הדבר הכי מטורף, כי היינו שלושתנו יחד. בוקר צהריים וערב. ישנים יחד, אוכלים יחד. בבוקר היינו נוסעים יחד, היה לנו מנהג כזה שבסוף כל יום יושבים אצל אחד מאתנו וזורקים רעיונות לאוויר. חשבנו שאנחנו באים אחרי הקפיש, כשאנחנו בעצם כבר יודעים לנהל עסק ולהתקדם ואיך המערכת הזו אמורה לעבוד. ברגע שהגענו לכאן הבנו שאנחנו ממש לא יודעים איך מתנהל עסק בקנה מידה כזה. אנחנו גם למדים כל יום מחדש אחד מהשני. יש לנו בסיס טוב, אבל כאן זה עולם אחר: ניהול של מלצרים וברמנים ואחמ"שים וספקים וכמויות ומחסנים וקירור… בקיצור- רק התחלנו, יש לנו עוד הרבה דברים לשנות טובה, להתייעל, להתמקצע ולהבין עוד. אני רואה אותנו עוד שנה במקום אחר לגמרי. אנחנו מאמינים בשותפות הזו, קוראים לעצמנו 'קבוצה' ונמשיך ככה לאורך כל הדרך, שלושתנו. השאיפה היא לפתוח עוד מקומות כאלה ובקונספטים אחרים".
Art Street – מבחן אוסטפלד
קהל: איכותי. ממוצע גילאים נע בין בין 22-30.
אוכלים שותים: אלכוהול ותפריט אוכל משובח – למרות שרצוי להתאים
אווירה ומוזיקה: נוצצת, צעירה ומפוצצת בסטייל.
פיק אפ: ממוצע הפעמים שבהן בחור ניגש לבחורה עומד על שניים בדקה. לפעמים זה בדיוק מה שצריך כדי…
חנייה: מעבר לכביש בשפע
ניקיון: אפשר לאכול מהרצפה, לגמרי
שמירת מקום: אפשרי בהחלט (ניסיתי את מזלי שלוש פעמים ונעניתי בחיוב…)
שירות: אדיב וחייכן
עישון: בחוץ מעשנים, בפנים לא. סרטן ריאות: כן.
ברמנים וברמניות: וואו.
אהבתם? מוזמנים להגיב ולשתף. רוצים לקרוא עוד כתבות על נתניה, תקפצו לבקר שוב…
