בר מצווה מאוחרת

את ברוך אפל מנתניה, יליד ארגנטינה, רבים מתושבי העיר, ותיקים כמו גם צעירים, מכירים. הוא עלה לארץ בשנת 1952, כשהיה בן 19, התאהב במדינה, בעיר ובאישה שלימים הפכה לאשתו ואיתה חי בזוגיות מופלאה עד לפני כשנה וחצי – עת הלכה לעולמה.

אם חשבתם שלכל דבר יש את הזמן שלו, הרשו לי להכיר לכם את האיש היקר הזה, שרק לאחרונה חגג את בר המצווה שלו – בגיל 83. בראיון לנתניה און ליין שהתקיים בבית קפה מקומי הוא סיפר לי על חייו, סוקר אותם במבט לאחור ומתענג על כל רגע.

"אני בא ממשפחה חילונית. כשהבנתי שהמקום שלי בארץ, בערך בגיל 15, התארגנו כמה אנשים לעלייה. חיכיתי עד גיל 18 כדי לגמור את הבגרות, זה מה שאמא שלי דרשה לפני שתחתום לי על הדרכון ובדיעבד, זה עשה לי טובה גדולה. את הזמן ניצלתי בלימודי חקלאות בחווה של יהודים בארגנטינה. למדתי לחלוב פרות ולחרוש. הייתי עירוני לגמרי. עלינו לארץ באונייה. מסע בן חודש ימים. צורפנו לקבוצת כנרת, עם נעמי שמר…"

הכרת את נעמי שמר?
"בוודאי, היא הרגה אותנו לגמרי עם הפסנתר. לא ידענו עברית והיא ניגנה על-יד הצריף שלנו כל היום, נון סטופ. היינו חברים, מקללים אחד את השני", הוא צוחק וממשיך: "היינו ילדים. החלום שלי תמיד היה שההורים והמשפחה יבואו לכאן, אבל הם נשארו בארגנטינה. היה לי אח שנפטר ויש לי גם אחות".

איך התגלגלו העניינים, מהכנרת לנתניה?
"אחרי הכנרת התגייסתי לצבא. היינו בדורה. היה שם בזמנו מחנה צבאי שנקרא 'עמנואל', של הנח"ל. אחר כן היינו באלומות עם שמעון פרס וסוניה. בהמשך יצאנו להתיישבות על יד טול-כרם. הייתי שם עד שמצאתי עבודה בנעורים ושימשתי כמדריך חקלאי. אז הכרתי גם את אשתי, במקרה גם ארגנטינאית. היא למדה אחיות בבית חולים 'הילל יפה'. התחתנו. למדתי, תודות לאשתי שדחפה אותי, הנדסת ייצור באוניברסיטה, וככה הגעתי לעבוד בחברת 'מוטורולה' במשך 34 שנים, עד הגמלאות. יש לנו שלושה בנים ושתי נכדות מקסימות: עורכת דין ופסיכולוגית. בערך לפני שנה וחצי התאלמנתי, אבל העשייה, זה מה שמחזיק אותי", אומר בהתרגשות.

אתה מתנדב המון וגם משחק בתיאטרון
"אכן, אני משחק בתיאטרון העירוני, כאן בהיכל התרבות נתניה. כרגע מופיע בהצגה יפה בשם 'סניורה אפרת'. לא בתפקיד גדול, אבל זה עושה לי טוב. במוזיאון 'בית הבאר' לראשית ימיה של נתניה, המופעל על-ידי העמותה לחינוך בלתי-פורמאלי, אני מתנדב כבר 12 שנה, ארבע פעמים בשבוע. מיום ראשון עד רביעי ולפעמים גם בחמישי אני הולך להשקות את הפרחים של הגינה שלא ימותו. בית הבאר הוא מוזיאון, זה הבית הראשון של נתניה, באים ילדים וגם מבוגרים לראות מה הייתה נתניה לפני 86 שנים. אני מגלם שם דמות של מעפיל, שבא לארץ עם האונייה והמזוודה. בדיוק היום עשיתי תצוגת תכלית של מה שקראנו לו בזמנו "פליט" שמרססים נגד יתושים. הילדים לא מכירים את זה", הוא מספר בעדינות ואני דומעת כי פתאום אני מבינה שכבר אין הרבה אנשים כאלה היום.

אתה אדם אופטימי מטבעך, זה מעורר השראה.
"צריך להיות. כמה שלא טוב, אני מנסה להיות שמח ולעזור לכל אחד עד כמה שאני יכול. אני כותב בדיחות ששמעתי או שאני מגלגל בצורה אחרת, אני מצלם, מטלפן הרבה לארגנטינה, לחברים שנשארו שם. חייבים להמשיך. טוב לי בחיים, אבל גם רע לי שאין לי את אשתי, חנה, כי אין עם מי לחלוק. היא הייתה הכל בשבילי. 56 שנים היינו יחד וזה היה נפלא וממלא".

לאחרונה חגגו לך בר-מצווה. ספר לי על זה קצת.
"נכון. זה רעיון שתמיד היה לי בראש… לא עשו לי בר-מצווה בגיל 13. לילדים שלי עשיתי ולי לא. אני פעיל במועדון של דרום אמריקאים ברחוב הנגב בעיר. החברים דחפו אותי לעשות. אמרו לי 70 ועוד 13 שזה גיל בר מצווה. אתה בן 83, עכשיו זה הזמן. הרגשתי שאני רוצה והחבר'ה היו בעד. זה קרה ב-23 לינואר בבית הכנסת הרפורמי – למרות שהיו כאלה שהתנגדו… היה מאד מרגש. הרבה קהל. צילמנו והיה ממש שמח. לא חשבתי שיבואו כל-כך הרבה אנשים. זו הרגשה טובה. אני תמיד אוהב להתקדם, לא להישאר תקוע בעבר".

האם אתה זוכר מה גרם לך לעלות לארץ ישראל?
"בוודאי. עליתי כי חשבתי שזה המקום היחידי שיש ליהודים. מהבית לא ראיתי את זה אבל מבחוץ, מהעם היהודי כשנולדה המדינה, הרגישו את זה. כבר רציתי לבוא לפה. ארגנטינה מיוחדת, אבל ישראל יותר. מה שחסר לי פה זו המשפחה. כשמגיע חג פסח או ראש השנה אני מתגלגל בין שולחנות חג… אבל תמיד יש לי מקום. אני שם כל חודש 400 שקל בצד כדי לבקר בארגנטינה – הפעם כתייר. הייתי לפני ארבע שנים ובשנה הבאה בעזרת השם אני רוצה לחזור ולחגוג שם יום-הולדת".