המייל האדום
שני הרשקו, אמנם רק בן 43 אך מאחוריו מעל 20 שנות אימון בענף הג'ודו. הוא גדל בנתניה והמועדונים שהוא מנהל ממוקמים וממוקדים בעיר נתניה ובאזור. כמי ששם לעצמו כמטרה לקדם ולמנף את נבחרת הנשים הישראלית הוא יכול לשחרר אנחת רווחה, הוא יכול לסמן וי על המשימה שבוצעה ללא דופי. אחרי שזכה יחד עם ירדן ג'רבי במדליית זהב באליפות עולם לפני שנתיים ושנה לאחר מכן במדליית כסף, ועם רז הרשקו, אחייניתו, בתואר אלופת אירופה לקדטיות ולפני פחות משבוע במקום החמישי באליפות אירופה לבני 21, אין ספק שישראל על המפה.
אתה עובד כמאמן שנים רבות, זה לא שוחק? אין את השלב שבו ממצים?
"תראי, זו לא עבודה קלה, מדובר על שעות רבות בסטודיו ואימונים אינטנסיביים וזה לא פשוט. אני אוהב את מה שאני עושה ומתעורר כל בוקר עם חיוך – כך שאני לא מרגיש שחיקה. מאמן זו לא עבודה לכל החיים, יש שלב שצריך לעצור ועד אז אני אמשיך לעסוק בדבר היחידי שאני אוהב ועושה לי טוב. אין שום מקצוע אחר שהייתי יכול לראות את עצמי עובד בו".
יש תמורה למאמץ, הצלחת להרים את נבחרת ישראל לנשים בג'ודו. בעצם, לבנות אותה מחדש. האם ניתן לומר, שהנבחרת במקום הטוב ביותר שהייתה אי-פעם?
"אני לא יודע אם במקום הכי טוב שהיינו בו אי פעם, אבל נבחרת ישראל נמצאת בהחלט במקום מצוין ברף העולמי. הפכנו לנבחרת מאיימת, שמכירים אותה ולומדים אותה. זה לא דבר פשוט בהתחשב בעובדה שישראל מדינה קטנה. זה לא מובן מאליו, אבל זה בהחלט נתון משמח".
בוא נחזור רגע לשיחת הטלפון בה התבשרת שבחרו בך למאמן השנה באירופה, איך זה הרגיש?
"זה הרגיש מעולה. עבודתי כמאמן מתבצעת מאחורי הקלעים ואני עושה את מה שאני עושה, לא כי אני מחכה לפרס כלשהו, אלא כי אני אוהב ומאמין בדרך שלי. הפרס הכי גדול שלי הוא הצלחתן של הבנות והתקדמותן הרציפה בשנים האחרונות. לגבי הבחירה בי כמאמן השנה באירופה? זה תמיד כיף שמעריכים אותך על משהו שאתה עושה. אין אדם שלא נהנה, שמעריכים את העבודה שלו ושמים לב לשינוי שהוא עשה. זה נותן מוטיבציה להמשיך בדרך שמצטיירת כנכונה וטובה לנו. עם זאת, יש אולי טיפה יותר לחץ משום שבחירה מסוג זה מבהירה חד-משמעית עבורי שמישהו בוחן את התקדמותי בזכוכית מגדלת. אין עם זה בעיה. מבחינתי, להיפך, רק חשוב להמשיך לטפס למעלה ולא חלילה להידרדר אחורה.
מה מטרת העל מבחינתך? מדליות יש בשפע – כולל מדליות זהב. למה שואפים להגיע עכשיו?
"מטרת העל מבחינתי היא אולימפיאדת ריו. לרוב, באולימפיאדה, יש לנו נציגה אחת בלבד, כמו ללא מעט מדינות. מטרת העל שהצבתי לעצמי היא להגיע לאולימפיאדת ריו עם סגל רחב יותר. עד עכשיו, כל התחרויות בהן לקחנו חלק ביניהן אליפות אירופה היו עבורי סוג של תרגול, פרומו לדבר האמיתי. אני ריאלי מאוד והרגליים על הקרקע. ככזה אני יכול לומר קבל עם ועדה, שהדבר אפשרי בהחלט.
אתה מתאכזב לפעמים?
"ברור שאני מתאכזב. כמו כל אדם. יש מטרות שאני מציב לעצמי ולא תמיד מצליח להגשים. השנה, נגיד, חזרנו מאליפות העולם בלי מדליה. אמנם זכינו במקומות חמישי ושביעי, אבל מבחינתי כל עוד חזרנו בלי מדליה, הפסדנו. אין דבר כזה רק להצליח מידי פעם. מותר למעוד, וכשזה קורה זה מעודד אותי להמשיך ולהצליח. להשיג את המטרה שהצבתי לעצמי. במקרים בהם אני משיג את המטרה, זה מעודד אותי לחשוב על משהו גדול יותר".
מלבד היותך מאמן ג'ודו ומאמן נבחרת ישראל, אתה איש משפחה. איך אתה מצליח לשלב בין הדברים?
"תראי, אני יותר מחמישים אחוז מהשנה נמצא בחו"ל. מאמן נבחרת זו עבודה מאוד אינטנסיבית. אני לא מרגיש שאני מקריב, אבל המשפחה שלי מקריבה. אני עושה את מה שאני אוהב. מגשים את החלום שלי. למעשה האנשים סביבי הם אלה המסייעים לי בהגשמת החלום. הם אלה שבאמת מקריבים. אני עושה את זה מתוך בחירה ואני שלם עם זה. אתה לא יכול לעשות משהו מתוך בחירה ואז לבכות שאתה מקריב. אני אוהב את זה ורוצה להצליח. המשפחה שלי נהנית מההצלחה שלי והם מקבלים פיצוי מסוים על ההקרבה שלהם כשאני מצליח. זה קשה, אבל זה המחיר שצריך לשלם על קריירה בינלאומית".
ברוח חגי תשרי, מה אוכל לאחל לך לשנה הבאה?
"לאחל לכולנו שנבחרת ישראל תגיע לריו עם סגל רחב ואז, השמיים הם הגבול".
