האולטראס מציגים: כנגד כל הסיכויים

הם ייצגו את ישראל בטקס האי.אם.איי העולמי וזכו בכל תואר אפשרי בזירה הישראלית. תכירו את חברי הרכב הראפ האולטראס, שלושה נתנייתים שרקמו חלום בשתי ידיים והגשימו אותו

   כשהם צועדים ברחובות נתניה, ילדים ובני נוער מחסירים פעימה. בסבלנות ובחיוך הם חותמים על פוסטרים ומצטלמים עם המעריצים והמעריצות בכל רחבי ישראל, ומסתבר שגם באירופה – לאחר שייצגו את ישראל בטקס האי.אם.איי העולמי מבית אם.טי.וי, כמועמדים בקטגוריית "האמן האירופי הטוב ביותר".

 בג'ינס משופשף וטי-שרט רחב הם יושבים מולי. שלושה צעירים מסוקסים, שהפכו לכוכבים בכל קנה מידה לאחר עבודה קשה של שנים רבות. לראיון בנתניה און ליין, העיתון המקומי של העיר בה גדלו, הם מתייחסים בכל הרצינות. נתניה, העיר, חשובה להם, כי כאן מתגוררים כל חבריהם. בשיחה גלויה אני מדברת עם סדריק בן שבת (26), אלי פרץ (24) ודן ברטוב (24), חברי להקת האולטראס, על החלומות שסירבו להישאר במגירה, על האהבה למוזיקה והתשוקה הבוערת להצליח.

 "להגיע לקדם-אירוויזיון היה הישג אדיר מבחינתי", מספר סדריק בעיניים נוצצות: "אמנם לא זכינו, אבל עצם העובדה שהיינו שם עשתה לי פרפרים בגוף. לעבוד עם במאים, מפיקים, כוריאוגרפים ואנשים שהכרנו ואולי נעבוד איתם בעתיד, היה שווה את הכל. קיבלנו הרבה כלים ולקחנו את זה למקומות הכי טובים שאפשר: הוצאנו אלבום ראשון ללהקה שנקרא "הכל טוב", עם עשרים רצועות של שירים שכתבנו, הלחנו והקלטנו. כל החלומות שלנו מתנקזים באלבום הזה", הוא אומר.

 "כשביקשת מאיתנו לסכם את השנה שעברה עלינו, פתאום אמרתי לעצמי 'ואו, זה באמת מלא', מעיר אלי, מייסד ומקים להקת ה"אולטראס": "אבל הדרך שעברנו היא, מבחינתנו, החשובה באמת".

 איך, בעצם, התחלתם וכיצד מצליחים להחזיק חברות כזו בין שלושתכם?

 אלי: "הכל התחיל בכתה ח'-ט'. באותה תקופה מוזיקת הראפ וההיפ-הופ חדרה לתודעה הישראלית. קמו אמנים כמו סאבלימינל (משפחת תאקט) שהוא מורה דרך, מנטור וכיום המנהל האישי שלנו. אמינם, פיפטי סנט (או כמו שקראו לי כשלעגו לי בבית הספר: חמישים אגורות) ועוד. הייתי ילד נמוך וקטן עם הפה הכי גדול, האמנתי בדבר הזה כל-כך. ידעתי שלבד יהיה קשה להצליח, אבל אם אקח קבוצה יהיה הרבה יותר קל. אז הסתובבתי בבית-הספר וחיפשתי חבר'ה שאוהבים לעשות מוזיקה. אני זוכר שמכרתי לילדים סיפורים כדי שיסכימו להצטרף אליי. אפילו סיפרתי שיש לי אולפן הקלטות, למרות שבתכל'ס היה לי רק מיקרופון שקניתי בסופר ב-18 שקל – אבל הם סמכו עליי והצלחתי לגייס בסוף כמה אנשים. מהר מאד כולם פרשו, אבל הכרתי את סדריק שלמד איתי בביה"ס גוטמן. הוא הופיע בימי מיקרופון פתוח ועשה קאברים מצוינים לשירים של אמינם".

 סדריק שמקשיב לדבריו של אלי מתערב ומחדד את הנקודה: "אלי פנה אליי וסחף אותי אל החלום שלו. באתי מבית מאד מוזיקלי ואהבתי את זה, לכן הסכמתי". "ואז אני הגעתי", מעיר דן ומוסיף: "שנה אחרי שאלי וסדריק התחילו לעבוד יחד, הייתה להם הופעה בקניון השרון בנתניה. זו הייתה הזדמנות  שניתנה להם מהעירייה והעמותה לחינוך בלתי-פורמאלי. אני למדתי בישיבת בני-עקיבא והיה לי הרכב משלי. יצא לי להיות בקהל. כשהם ירדו מהבמה, החלפתי איתם כמה מילים. בניגוד לאלי שהמציא סיפורי אולפנים", דן צוחק:  "לי באמת היה אולפן, אז הצעתי שנעבוד יחד. התאחדנו והתחלנו להוציא שירים", הוא מחייך.

 אלי מבקש להוסיף: "ההורים של דן מאד האמינו בו, בניגוד להורים שלנו שחשבו שאנחנו מתעסקים בשטויות. אני לא אשכח איך אמא שלי אמרה לי פעם: "זה יעבור לך" ואבא שלי שכנע אותי שאעזוב את 'השטויות' ואלך ללמוד. המזל שלי, שתמיד הייתי תלמיד מצוין. היום אמא שלי שומעת אותנו ברדיו וקוראת עלינו בעיתון והיא הכי גאה שיש. הדבר שהכי מרגש אותנו עד היום, זה שההורים שלנו מגיעים, לעיתים, להופעות ההורים".

"לא מזמן הופענו בנתניה, ביום העצמאות, על בימת השלולית, ולגמרי סגרנו מעגל. השיר עם החשיפה הכי גדולה שלנו הוא "חולה עליי", שזכה ללמעלה מ-3.5 מליון צפיות, אנחנו רק לוחצים פליי בהופעה וכולם עפים באוויר, זה היסטרי, באמת. לשיר את השיר הזה בבית, בנתניה, מול ויחד עם כל החברים שלנו, זה בשבילנו, בכל פעם מחדש, השיא"

 האם אתם זוכרים מה היה השיר הראשון שכתבתם?

סדריק מפשפש בזיכרונו: "'מלך הרחוב' אם אני לא טועה. אולי, בעצם, 'פצצת כישרון'. לא יודע, זה קצת מצחיק, אבל כל השירים האלה הם אבני הדרך שלנו. התחלנו בשנת 2003 ממקום מאוד קטן. אינטימי. אי-אפשר לקפוץ מעל הפופיק. באנו מכלום ועם הזמן צברנו קהל, התארגנו על סאונד, מלל, טקסטים אשר בגרו איתנו עם השנים. עבדנו בשלוש עבודות במקביל בשביל שיהיה לנו כסף לכל הדברים הללו. בכל מקרה, "הבום" שאיתו פרצנו היה בזמן השירות הצבאי, כשהוצאנו את "עד מתי?". שיר הומוריסטי שסחף אלפים. לא זיהו אותנו בפנים, אבל ידעו מי אנחנו. אני בדיוק נכנסתי לשירות סדיר, אלי היה בקורס ודן היה לפני גיוס. השיר הפרודי הלך לכיוונים מצחיקים, ממש לא נגד הצבא – אלא בקטע טוב".

 השלושה, שסיימו כל אחד שלוש שנות שירות בכבוד, נוהגים מעת לעת להופיע בבסיסי צה"ל. "בכל פעם מחדש אנחנו מופתעים לגלות, בעמדות שמירה צבאיות, ציטוטים של מילות השיר", אומר סדריק ומוסיף: "בכל פעם אני תופס את הראש ואומר לעצמי: יאללה, לאן זה הגיע".

"אנחנו חיים חלום וזה כיף, במיוחד כי אנחנו עושים את מה שאנחנו אוהבים ומצליחים להתפרנס מזה בכבוד. דן התחיל ללמוד השנה, גם אנחנו נצטרף בהמשך, כי אפשר לשלב. המוזיקה נמצאת במקום הראשון, זו המחויבות הראשונה שלנו וזה ברור לכולם.

 בכל הופעה אתם מתעקשים לעשות צילום סלפי עם הקהל שלכם, גם כשמדובר בהופעה מול 15,000 איש. למה?

 "החלק של המעריצים זה הכיף הכי גדול. אנחנו נהנים מזה", מסביר דן, רווק טרי. "להוציא שיר שיתנגן ברדיו ויקבל הורדות, צפיות ותמיכה זה מעולה, אבל בהופעה ממש מרגישים את האהבה בחזרה. זה ממש פסיכי. סוג של בונוס. בתור מישהו שהפך משום דבר לשם דבר, זה מחמם את הלב".

 "יש לנו חיים אישיים", מוסיף סדריק: "בנות הזוג שלנו מקבלות את זה. חייבים להציג זאת ולהסביר על זה לפני שנכנסים למערכת יחסים". גם אלי מצטרף: "מי שחזקה מספיק יכולה להתמודד עם זה. בנות זוג קנאיות יכולות להשתגע, אבל אנחנו מפצים במערכת היחסים הפרטית שלנו. יש לי חברה כמעט שנה. היא מבינה, שאני אוהב אותה ונאמן לה. אין מה לעשות, מעריצות זה חלק מהמשחק, אבל היא סומכת עליי, למזלי".

 את הסינגל "רומנטיקנוס" הוציאו חברי האולטראס יחד עם פבלו רוזנברג. השיר הגיע למקום 29 במצעד סיכום השנה במוזיקה הישראלית ועומד כעת על מעל מיליון צפיות ביו-טיוב.

 "לעבוד עם פבלו היה כיף גדול. הוא מדהים", אומר דן: "די. ג'יי אונלי (גיל וינגרטן) שהוא למעשה המעבד והמפיק המוזיקלי שלנו, שלח לנו בוואטס-אפ את הלחן עם האקורדיון. מיד התאהבנו בו. איך ששמענו אמרנו: 'וואו, פבלו חייב להשתתף'. בהתחלה הוא ממש התנגד", הוא עוצר. סדריק מתערב בשיחה ופוצח בחיקוי מוצלח של פבלו: "תשמע, אני צריך להכיר, לשמוע, לא יודע אם זה מתאים..". דן צוחק וממשיך: "בסוף הוא שאל את שני הילדים הקטנים שלו אם הם מכירים את האולטראס. הם ממש אהבו אותנו, אז הוא דיבר עם סאבלימינל והסכים. נוצר חיבור מעולה באולפן. חיבוקים, נשיקות והכל. פבלו בן-אדם צנוע, מעבר לכך שהוא מוזיקאי ענק".

 בתור מישהי שמכירה אתכם עוד מגיל צעיר מנתניה, אני זוכרת שתמיד הייתם מעורבים בכל הנעשה בעיר: פאנלים, אירועים, הופעות

"נכון, הייתה לנו תמיכה מלאה מהעירייה ומהעמותה לחינוך בלתי-פורמאלי ולאורך כל הדרך הם פרגנו. אני חושב שאחת הסיבות לכך שאנחנו מה שאנחנו היום, היא עיריית נתניה. היינו ילדים, אבל הם בשיתוף מועצת הנוער העירונית, תמיד עשו אירועי במות פתוחות ונתנו לנו אפשרות להתבטא. גם כשהביאו להקות ענקיות. אני מדבר איתך על עשר שנים אחורה. בהזדמנות הראשונה שהייתה, הם הזמינו אותנו לעלות ולהציג את החומרים שלנו. זה לא מובן מאליו. אנחנו מלאי הערכה ומרגישים צורך להודות להם", אומר אלי.

דן ממשיך ומוסיף: "לא מזמן הופענו בנתניה, ביום העצמאות, על בימת השלולית, ולגמרי סגרנו מעגל. השיר עם החשיפה הכי גדולה שלנו הוא "חולה עליי", שזכה ללמעלה מ-3.5 מליון צפיות, אנחנו רק לוחצים פליי בהופעה וכולם עפים באוויר, זה היסטרי, באמת. לשיר את השיר הזה בבית, בנתניה, מול ויחד עם כל החברים שלנו, זה בשבילנו, בכל פעם מחדש, השיא".

 מה יש לכם לומר לבני הנוער בעיר?

אלי מיד שולף את התשובה: "אם אתם מאמינים במשהו, תתעקשו עליו. תעשו הכל בכדי להשיג אותו – גם אם זה ייקח שנה, שנתיים, חמש או יותר: בסוף תצליחו. גם אני, בצעירותי, לא ידעתי לאיזה מימדים "האולטראס" יגדל, אבל אם יש סיבה שבגללה הצלחנו, זה כי האמנו ועשינו הכל".

 סדריק מוסיף: "אמרו לי עשרות פעמים שאני לא מספיק מוכשר כדי להצליח במוזיקה, צחקו וקראו לנו 'עוף מוזר'. אני מאמין שלא משנה כמה אתה טוב במה שאתה עושה, צריך 50% כישרון ו-50% אמונה, התמדה וכוח רצון". דן מסכם: "דברים לא עובדים בלי להתמיד, נקודה. עברנו ועשינו את כל הדרך עד לכאן, אנחנו מלאי סיפוק ואסירי תודה לקהל שלנו".

 הם סוגרים את הראיון: "אנחנו חיים חלום וזה כיף, במיוחד כי אנחנו עושים את מה שאנחנו אוהבים ומצליחים להתפרנס מזה בכבוד. דן התחיל ללמוד השנה, גם אנחנו נצטרף בהמשך, כי אפשר לשלב. המוזיקה נמצאת במקום הראשון, זו המחויבות הראשונה שלנו וזה ברור לכולם. כיום אנחנו עובדים על דיסק נוסף ונמצאים עשרות שעות באולפן ההקלטות, אתם מוזמנים להצביע לנו בתחרות של נבחרי ערוץ הילדים".