המייל האדום
בדרך לגן. ליבי מאחור באוטו.
התחשק לי הבוקר להגיד לה כמה אני אוהב אותה. אני אומר לה את זה כל יום, אבל הבוקר התחשק לי להעמיס מנה גדושה. כשאני חושב על זה עכשיו, אולי זה סוג של פיצוי מקדים. כי היום באופן נדיר, אני זה שלוקח אותה לגן. עדיין אחרי שנה וחצי של גן, יש לי קושי. קושי שנובע ממקום עמוק של פרשנות פנימית שלשים אותה בגן זה לנטוש אותה. למה? אשתף בפוסט אחר. רמז, זיכרון ילדות ראשון, סביב גיל 4…
הנמכתי את המוזיקה ופצחתי ב-"כפרה עליך, כל יום שעובר אני אוהב אותך יותר. אוהב כל מה שאת. אוהב את החכמה שלך, את המתיקות שלך, את הרגישות שלך, את הכעסים שלך, את העצב שלך, את השמחה שלך, את הפחד שלך, ככל שאני מכיר אותך יותר אני אוהב אותך יותר".
אחרי שתיקה של כמה שניות. "אבא, אני כבר לא מרביצה למורי".
"נכון, אתם מתקשרים ביניכם במילים, וזה מאוד נעים לי לראות את זה. למה נזכרת בזה?"
"אני לומדת מנועה וגיל. (נועה אחות גדולה של גיל. השמות האמיתים שמורים במערכת) אני רואה איך נועה מרביצה לגיל, וגיל מחזיר לה. ואני יודעת שאם אני רוצה שמורי לא ירביץ לי, אז אני צריכה לא להרביץ לו. ואם אני רוצה שהוא לא יצעק עליי אני צריכה לא לצעוק עליו. כי הוא לומד ממני הכל"
זה כבר כמה ימים שאני מתבונן בהם מהצד, ורואה איך התקשורת ביניהם נעשית יותר ויותר מילולית ושמחה ומשחקת ונינוחה. משהו שאני מאוד מאוד שמח ומתרגש ממנו.
לפני כמה חודשים, במשך כמה שבועות, בכל פעם שליבי תרגמה את התסכול שלה ממורי לשפת גוף (כולל לשפת סימנים, כי לפעמים שפת הגוף שלה השאירה לו סימנים אדומים), הסברנו לה שהוא לומד ממנה הכל. ניסינו להסביר לה שאם היא מרביצה לו הוא לומד להרביץ לה. וכשהיא צועקת עליו הוא לומד לצעוק עליה. וככל שהוא יגדל יותר ככה הוא ירביץ יותר כואב, ויצעק יותר חזק. זה היה סוג של ניסוי שעשינו. ניסינו לשנות את ההתנהגות הלא רצויה הזאת על ידי, תכלס, סוג של איום סמוי.
לא הייתי סגור על עצמי שזה הדבר הכי נכון, אבל זה היה הכי אותנטי שלי באותם רגעים. וגם, הרגשתי שזה אמת, כלומר זה באמת מה שקורה בפועל. הוא מושך לה בשיער בחזרה, והוא מדבר אליה בצעקות כתגובה לצעקותיה. הרגשתי שבאותם רגעים אני (כמעט) רק משקף לה (עם טיפה מניפולציה שמדברת אל הצרכים האגואיסטיים שלה).
בכל פעם שהיינו מדברים אתה על זה, היא הקשיבה אבל אחרי כמה דקות\שעות שוב העיפה לו איזה כאפה, או חטפה באגרסיביות משהו שיש לו ביד. התחושה שלי הייתה של תסכול. תסכול על זה שלא משנה כמה נסביר לה זה חזק ממנה. וזה לא יעזור. ונוספו לזה פחדים שאולי המריבות יתעצמו בהמשך. פחדתי שאני לא מוצא את הכלי הנכון לשנות את זה, וניסיתי כל הזמן לחזק בי את האמונה שזה שלב, והוא לגיטימי, וזה בסדר שהיא תעמוד על שלה, וזה בסדר שהיא תחווה שמבינים אותה גם כשהיא מרביצה, ותרגיש שהיא נאהבת גם כשהיא צועקת. כי זה שלב הכרחי בבניית שורש "האני" שהיא בונה באמצעות החיכוכים האלה אתנו. ושחלק מהבנייה זה להרגיש ביטחון עמוק שמותר לה להיות כל מה שהיא מרגישה, והיא אהובה גם במקומות האלה.
אמונה שעזרה לי לצלוח את האירועים האלה עם פחות חיכוכים ומאבקי כוח. אמונה שאם היא תחווה את זה כעת, היא תזדקק לפחות מבחנים כאלה (של קנטרנות ואגרסיה ודווקאיות שתכליתה מבחן לאהבת הסביבה) בעתיד. בהתחלה יותר פחדתי מהאמנתי, ועם הזמן הצלחתי יותר להאמין וקצת פחות לפחד.
ואז מגיע בוקר כזה בו אני מגלה, שזרעים של תודעה שזרענו לפני כמה חודשים, מבצבצים מאדמת חייה כנבטים של הבנה מתוך התבוננות שלה בילדים אחרים. זה חיזק בי את הידיעה שכל מה שאנחנו אומרים ועושים לידם נזרע באדמת נפשם, והפירות או הפרחים יפרחו מתישהו בקצב הייחודי לאופיו של הזרע הזה.
בפעם הבאה כשאני אגיד לה משהו שהייתי רוצה שיהיה חלק מתובנותיה וחייה, אני אזכור שגם אם היא לא "משתנה" מיד, הזרע נזרע והקצב שלו כבר לא תלוי בי. האמונה בתהליך הזה, משחררת אותי מציפייה לתוצאות וצמצום ציפייה לתוצאות מאפשר לילד לפרוח בקצב טבעי לו. ופריחה בקצב טבעי מאפשרת שדה של אהבה עצמית.
מוזמנים לשתף, להביע דעה, לשאול. שלכם, שרון כהן משמהות
