הכי-שרוטונים בראש

אם לא יקרה שוב דבר מיוחד, בימים הקרובים יטוסו בכירי חברת "שרוטונים" לסוף שבוע ארוך במיאמי. את חופשתם הם יקדישו לבילוי, למסיבות, ליתרונות החופש וגם להשראה. השראה ורעיונות מקוריים בעולם התוכן, הם המוטיבים החשובים ביותר להצלחה. את זה יודעים כל אחד ואחת מבין עובדי "שרוטונים". עם אחד מערוצי היו-טיוב הנצפים בישראל ואשר מונה למעלה מרבע מיליון מנויים ועוד כ-120 אלף אוהדים בעמוד הפייסבוק, הפכו השרוטונים המתמחים בפיתוח סרטוני הומור ויראליים לדבר הכי חם ברשת. בראיון מיוחד לנתניה און ליין-ksn מסביר ניב פועל, ממייסדי החברה, איך בעצם הכל התחיל, מהו המודל העסקי ולמה זה פשוט עובד.

את פועל (29) אני מכירה מהעיר נתניה. יש משהו יפה בעיר שלנו, שהיא אולי גדולה מבחינת מספר תושבים, אבל מבחינת האופי העירוני אחד מכיר את השני משל היינו מושב.

את "שרוטונים" הקימו בשנת 2007 ארבעה: ניב פועל (29, סמנכ"ל קריאטיב), שחר בר-דוד (ממייסדי הרשת החברתית "מקושרים"), גיא סומך וליחי קלבו שלימים עזבו את החברה.

 "תחילת דרכה של "שרוטונים" הייתה בתוכן הסלולרי", מספר ניב. "תמיד אהבתי אנימציה, גדלתי על 'סאות' פארק', 'משפחת סימפסון', 'פמילי גיא' ועוד. בצבא עבדתי עם מערכות סלולר, הייתי מתכנת והתעסקתי המון עם טכנולוגיה. הכרתי את ליחי, שהיה אז אנימטור ועשה כל מיני סרטונים מצחיקים על המפקד, השק"ם ועוד. ראיתי שאוהבים את זה, בסך-הכל אנשים אוהבים לצחוק וחשבתי איך אפשר לשלב את זה עם המערכות הטכנולוגיות, הרי באותה תקופה היה מעבר של מכשירים מהעולם הישן, מצורה של ירוק-שחור למסכים עם צבע ומאוחר יותר גם לסמארטפונים.

מרגיש כאילו זה היה ממש מזמן?

"אני יודע שזה נשמע כמו לפני 400 שנים, אבל זה היה בסך-הכל לפני שמונה שנים. אני מתכוון להתחלה, שבכלל יכולנו לראות וידאו בפלאפון. אנחנו היינו הראשונים שיצרו תוכן איכותי, שהיה מאחוריו קריאטיב ותסרוט לנישה של התוכן הסלולרי. עד לאותה תקופה היו כל מיני רינגטונים או אייקונים, שאת מסמסת 'אייקון מספר איקס' וזה מוריד לך מגן דוד או שטות פיקסלית שכזו. אנחנו באנו עם משהו יותר מגניב, זה היה מאד מיוחד לאנשים לראות, פתאום בפלאפון, את "השבלול המסטול" של ליחי או עוד שטויות שיצרנו באותה תקופה".

ככה נולדה שרוטונים?

"בדיוק. בעצם יצרנו אתר אינטרנט בשם "שרוטונים". הרעיון היה סרטונים-שרוטים. מההתחלה הייתה שריטה והיא נשארה עד היום וגם תישאר. האג'נדה הייתה פשוט לבנות אתר בו כל אחד יוכל להעביר מסר לחבר, משפחה או כל אחד אחד בצורה של פאן, כמו האימושן (רגשונים) שיש היום בוואטס-אפ או כמו הסמלים בצ'אט של הפייסבוק. מעבר לכך, רצינו לקחת את זה צעד אחד קדימה. באמת היה תסריט של 15-30 שניות מאחורי כל סרטון קצר כזה. בעצם, המנגנון היה שהיית נכנסת לאתר אינטרנט, בוחרת את הסרטון, כותבת את מספר הנייד והסרטון היה מגיע ישר לסלולר. למשל, חבר שלך היה נכנס ושולח לך ביום האהבה איזה דג שמביא לך פרחים, פוגע בו ברק וכתוב "אני אוהב אותך". היית מקבלת את זה לנייד וזה היה נורא נחמד, אנשים אהבו את הרעיון והתחילו להשתמש בזה".

איך זה הפך לביזנס?

"ראינו שזה מתחיל לעשות טראפיק, אבל זה לא היה מספיק. זאת אומרת, לא היה מה שנקרא 'שימוש חוזר': כל פעם שהיינו עושים קמפיין, היו נכנסים, שולחים איזה 1000-2000 דברים ולא היו חוזרים לאתר כדי לשלוח מסרים. כתוצאה מכך עברנו ל'שירות מנוי':  היה לנו אז את "שיר המונדיאל" ואת "שיר הסלקציה" שגרפו מיליוני צפיות ביו-טיוב. אמרנו וואלה, רוצים לקבל מאתנו כאלה סרטונים? בואו תירשמו, שלחו את המילה 'שרוט' ל-6070 או משהו כזה ותקבלו כל שבוע סרטון מצחיק לפלאפון", הוא מסביר.

אני מניחה שזה לא שרד הרבה זמן.

"נכון, מה שקרה זה שהתחום הזה החל להתלכלך. נכנסו חברות פחות סימפטיות ואנשים שלא תמכו מאחורי התוכן, כאלה שניצלו את העובדה שאפשר לקחת כסף דרך חשבון הפלאפון. התחילו להסתכל עלינו בחצי עין ומצאנו את עצמנו במקום מאד לא נוח: מצד אחד יוצרים תוכן, מצד השני השוק מדרדר ומצד שלישי החלו לצוץ כל מיני רגולציות של משרד התקשורת ודברים שקלקלו את הפואנטה. במקביל, הפלאפונים השתכללו, זה אומר שכל אחד יכול היה לגלוש ביו-טיוב ואין צורך לשלם שבעה שקלים על תוכן וידאו למכשיר".

האם זה השלב בו מצאתם את עצמכם לפני פירוק?

"זו הייתה התקופה בה החבר'ה עזבו למקומות אחרים. נשארנו רק שחר ואני, כי האמנו מאד בתוכן. אמרנו שלא משנה מה הפלטפורמה, גם אם הסלולר יתפרק אז מחר יהיה אינטרנט ומחרתיים תהיה הולוגרמה. מה שמשמעותי ומהותי זה שאוהבים אותנו ושנצליח להעביר מסרים דרך השפה של הויז'ואל והקריאטיב. בנקודת הזמן הזו, כשכל הבועה התנפצה, עברנו לערוץ יו-טיוב שסיפק סרטוני אנימציה, מטופשים אמנם, אבל במסה מאד גדולה. ראינו שהם מתחילים להיות מאד ויראליים ברשת, אנשים התחילו להפיץ אותם: אם זה במייל או אחד לשני ברשתות החברתיות. למעשה, אנחנו חווינו את זה עוד קודם כי הוויראליות האמיתית שלנו כבר הייתה בשטח. כלומר, כבר שמנו לב שאנשים רואים, צוחקים ומראים לחבר'ה בסלולר, אבל באינטרנט היה הרבה יותר קל לראות כי יש בק-אופיס עם נתונים שמראים מה הסרטון הכי נצפה. אז הבנו לאן כדאי לנו יותר לכוון: לשירים, למשהו על אקטואליה שאנשים שמחו לשתף או לסרטונים עם שפה שכונתית שעבדו יותר".

אתם זוקפים לזכותכם שיא: להיט הפרודיה שיצרתם, "גמבה סטייל" רשם 41 מיליון כניסות ביו-טיוב. גם "שיר המונדיאל" זכה בשנת 2010 בתואר הקליפ הנצפה ביותר ברשת. מה זה גרם לכם?

"בניגוד לאחרים, תמיד היינו אינטרנטים. ברשת, יוטיוב, פייסבוק, אינסטגרם ווואטספ. אנחנו עם היד על הדופק תמיד – מכיוון שאנחנו מאמינים בתוכן. למשל, עד לפני כשנתיים הוצאנו רק סרטונים של שתיים-שלוש דקות וזה אפילו היה נראה לנו קצר. עם הזמן, הסבלנות של הצופה התקצרה, ראינו את זה ממש מדעית. בנתונים: אם לפני שלוש שנים היו רואים קטע של שלוש דקות 80%, באותם ימים עמדנו על 50-60%. זה כנראה נבע מריבוי תכנים: היום יש כל-כך הרבה פלטפורמות. מהרגע שאתה קם בבוקר ועד שאתה הולך לישון, אתה נחשף לעשרות אלפי מסרים פרסומיים מכל מיני מקורות, חלקם תת הכרתיים וחלקם שיווקיים. זה עולם מורכב שמתפתח וכיף מאד לעבוד בו".

מה מיוחד בבייבי שלכם?

"אני חושב שהמדיה. יש ברשותנו שמונה שנים של איסוף אוהדים: 120 אלף אנשים בפייסבוק ומעל לרבע מיליון אנשים ביוטיוב. זה כוח עצום. הלקוחות שלנו, גם אם הם מאד גדולים כמו הוט, יס או סלקום ויש להם ערוצי הפצה מאד גדולים בעצמם, מעדיפים להגיע אלינו מפני שהמגרש שיצרנו נותן את הלגיטימציה לעשות את הדברים הקיצוניים הללו, שרוב החברות לא היו עושות. זו מדיה חדשה, זה דיגיטל וזה משהו שאנחנו כל יום עובדים עליו בהסברה: למה זה טוב להשתמש בשפה הזו. אנחנו משתמשים בשפה מאד יפה וגם דוברים את הז'רגון הפרסומי, אבל אנחנו לא אנשי פרסום או חברת פרסום בהגדרה שלנו. חשוב להבין, שזה מה שממן היום את היצירה שלנו- אנחנו עובדים במודל כזה שכדי לממש רעיון מסוים שיש לנו, צריך שיהיה מאחוריו גורם מסחרי, כי בסופו של יום קיימים אנימטורים, כותבים שעובדים במשך זמן רב על תסריט טוב, מדובבים, הוצאות אולפן, מוזיקה, מלחינים… להמון אנשים זה נראה הזוי, אבל הם לא באמת מבינים כמה התחום של האנימציה הוא מורכב ויקר. לאנשים יש נטייה לחשוב שאנחנו כותבים משהו, לוחצים על כפתור וזה נולד, אבל זה לא ככה".

שמתי לב לכך שאתם משרד מאד קטן וביתי.

"נכון, אנחנו 15 עובדים, כולם לדעתי ביחסים הכי קרובים שיש למשפחה. התהליך הוא משותף, יש רוח יצירה והבנה מאד גדולה. אני חושב שזה הכוח האמתי שלנו".

את המשרד הראשון פתחתם בנתניה, עיר מגוריך בדימוס?

"המשרד הראשון בכלל לא היה משרד, כי בהתחלה היינו סתם חיילים משוחררים שמחפשים הרפתקאות. הוא היה בבית שלי. עשינו שטויות, לא היה לנו חלום, חזון והבנה על כסף, אבל כן ידענו שאנחנו מגניבים מספיק כדי להצחיק את החברים שלנו אז כנראה שגם נצליח מעבר לזה. לתל-אביב עברנו לאחר תקופה, בסך הכל לפני פחות משנתיים".

השאלה מתבקשת: האם למדת שיווק ופרסום?

"לא", הוא מחייך. "על הדרך עשיתי קורס קופירייטינג אצל תרצה גרנות. אני לא חושב שזה משהו שבאמת אפשר ללמוד. אולי, רק איך להתאים את היצירתיות למושגים שכבר קיימים. אנחנו בקטע של להמציא. אגב, זה מהווה בעיה לעיתים, כי מנסים למדוד הצלחה של סרטון בכלים ישנים- שמים תקציב, רוצים לראות הזמנות. האופי של המוצר שלנו הוא תדמיתי, עושה משהו אחר, באזז! אני לא בא ללקוח ומתחייב, 'אתה תמכור אחת, שתיים שלוש" כי אני לא שם, כי זה לא השירות שאני מציע ללקוחות. הרעיון הוא לא לעשות סרטים תדמיתיים או עם פרטים כי זה משעמם. אנחנו אומרים למשל, אם אתה בעל מכון כושר, אל תסביר על המכשור ועל ערכי המותג הישן, אלא תפיקו סדרה מצחיקה המתרחשת בחדר כושר. הדברים היומיומיים מזכירים לאנשים את עצמם".

מה היעד הבא שלכם?

"ספציפית כרגע, סופ"ש חלומי במיאמי ובמקסיקו, אנחנו טסים כדי לקבל השראה וקצת חופש. כשנחזור-השמיים הם הגבול. לגמרי".