הכל בגלל בושם אחד

לא מזמן חזרתי מחופשה משפחתית בניו יורק, העיר הגדולה והמטריפה. ברקע עדיין מרחפת לה אימת יום הולדתי ה-42 המתקרב, אבל אני מדחיקה הכל ובצעד אמיץ ויקר ביותר משנעת בעל וארבע ילדות לעיר האפשרויות הבלתי מוגבלות.

בין שלל מטרות הנסיעה שכללו מנוחה, הרחבת אופקים ושופינג כאילו אין מחר, סימנתי לעצמי מטרה צנועה נוספת: להצליח להעלות מין האוב את הבושם המיתולוגי שלי, זה שהשתמשתי בו כמעט כל חיי, עד שהופסק הייבוא שלו לארץ אי שם בתחילת המילניום הנוכחי.

אני טיפוס נאמן אני, לא מחליפה ככה ריחות כמו גרביים, ומרגע שנגמר בקבוק הבושם האחרון שלי, לפני כעשר שנים, ייחלתי ופיללתי ליום בו אזכה להסניף אותו שנית.

"Red" קראו לו. של "ג’ורג’יו בברלי הילס". להיט גדול של הניינטיז. קצת כמוני בעצם כשחושבים על זה… ;-)

לאחר מספר ימי התאקלמות בתפוח הגדול, שינסתי את מותני לכיוון סניף “Macy’s” הקרוב, במחשבה שהנה, שנות הערגה שלי מגיעות להן לקיצן.

“?Can I help you madam” ניגשת אלי דיילת חמודה במחלקת הבשמים. (מאדאם? אני מסתכלת סביב, אין אף אחד, היא מתכוונת אלי) ואני מתחילה להסביר: “I’m looking for a perfume I used to wear many years ago” (וואו, אני נשמעת עתיקה לאללה) “It’s called Red.”

אין לה מושג על מה אני מדברת.

“Red Door?” היא שואלת?
“No… Just Red” אני עונה.
“?Hugo red” היא שואלת?
“No… Just Red, By Giorgio Beverly Hills” אני עונה.

כלום, אפילו לא רמז.

אוי לי ואבוי לנשמתי. הבושם שלי. הבושם האהוב שלי הוא בושם של… זקנות!. אף אחד לא מכיר אותו, בטח כבר לא מייצרים אותו, מי ירצה לשים בושם של זקנות? רק זקנות!!! אוי ואבוי הזדקנתי. אני בת ארבעים ושתיים ואני זקנה. מה הצעד הבא? אני אתחיל להתקלח עם סינטבון ולהכין גזוז בסיפולוקס?

תאספי את עצמך אני אומרת לעצמי, את שמורה כחדשה וזה רק בושם. תרגעי.

"Let me just look it up on my cell phone” אני אומרת למוכרת ומבצעת fade away אלגנטי לכיוון היציאה, מנסה לשדר עסקים כרגיל.

והעסקים באמת כרגיל. ובאף אחד מהעסקים האלה אין למצוא את הבושם שלי. הבושם הבוגר, אך עם זאת הסקסי שלי. הבושם שעמד בפגעי הזמן.

אולי ב- ebay אני אצליח למצוא מישהו שמוכר איזה בקבוק לאספנים, אני חושבת לעצמי, ומנסה להתרגל לעולם שבו לא אוכל להריח יותר את הריח שהגדיר חלק משמעותי כל כך בחיי. כי אתם יודעים איך זה עם ריחות ומוסיקה. הם זורקים אותך אחורה וקדימה בזמן ובמרחב, חוצים איתך מימדים ומקרבים אותך בחזרה.

ואז, לקראת סוף הטיול, אנחנו מבקרים בoutlet קטן, ולפתע נתקלות עיניי בשלט צנוע אך עם זאת מבטיח: “Fragrance for Less”. יש לי תחושה טובה. אני נכנסת… והוא שם. הוא שם! מנצנץ אלי בזוית העין, ניצב לו על מדף בפינה. מבויש מעט, גבוה יותר מרב החברים, נדמה לי שהוא מזדקף קצת כדי שאבחין בו, אבל אין צורך, אני מזהה את הבקבוק הזה גם ממרחק של עשר שנים. “Can I try it on?” אני שואלת את המוכרת…

תססס…. תססס…. אני מתיזה את הבושם על פרק כף היד ושואפת פנימה את הריח החדש/ישן. אהההה, עדיין נעים… אבל לפני שאני מבינה מה קורה… מנהרת הזמן יונקת אותי פנימה, מערבלת אותי ופולטת אותי בפתאומיות, אי שם, באזה"ת הישן של נתניה בשנות התשעים.

לפני רגע התנוסס אל מול עיני לוגו החנות "Fragrance for Less" אבל כעת אני רואה מולי את השלט של מועדון ה-Jam. איך הגעתי לכאן לעזאזל? אני שואלת ומחפשת את בעלי והילדות, אבל מוצאת מסביבי רק את החברות הכי טובות שלי בגינס ליוויס 501 ובנעלי אולסטאר, אה וגם ב-Red, בהרבה הרבה Red.

התור בכניסה ל-Jam מתארך אט אט מאחורינו. צלילי מוסיקה בוקעים החוצה מתוך דלת המועדון והדי.ג'יי איתי נעמן מסובב תקליטים. אתניקס בתקליט הראשון שלהם. "כמו ציפור את חופשיה, רוצה לגעת בשמיים…" אנחנו נדחקות פנימה לתוך המועדון ופוצחות בסיבוב דאווין קטן על כל צרה שלא תבוא. חשוב למפות את השטח ולהבין מי נגד מי. פרצופים מוכרים עוברים מולי בדרך לבר ומהנהנים לכיווני. אנחנו רוקדות. ברקע מתחלף לו שיר של משינה… "שמיר ופטרוזיליה נפגשים באפלה לפתור את המצב הנוכחי, ובניו יורק …"

ניו יורק !!! ווווווווווווום !!!

מנהרת הזמן שואבת אותי בחזרה פנימה. ספירלות בשחור לבן מקיפות אותי. דאג וטוני מרחפים לידי עם חמישה טון של אפטר שייב “Ted Lapidos” עליהם. “?Credit or Debit” שואלת אותי המוכרת בקופה בנחמדות, ואני מושלכת בחזרה למציאות הניו יורקית הקרירה.

"אמא מצאה את הבושם שלה! אמא מצאה את הבושם שלה!" אני מספרת לילדות בהתלהבות כשכולנו נפגשים שוב בחניון של ה-outlet כל אחד עם אוצרותיו הוא. “תני לי להריח”, הן מבקשות, ואני מרססת דוגמית לחלל האוטו.

תססססס… תססססס….. ווווווווווווווום !

מנהרת הזמן תולשת אותי מהאוטו ואני, הפלא ופלא שוב בנתניה, ברחוב דיזינגוף, מחוץ ל "גן של אורי", הפאב המיתולוגי, על הברזלים. מלא מלא אנשים חמודים מסביבי ולכאורה ממש כיף. חיבוקים, נשיקות, לא התראינו כל כך הרבה זמן. אבל הלב, אוי הלב. הלב כואב. הלב נשבר לרסיסים. נחתתי היישר לתוך סצינת פרידה קשה, והריח… הריח שם ומזכיר נשכחות. את הדלת שנטרקה, את בקבוק ה-”Red” שנשבר ואת הריח שלי שנשאר עומד שם שבועות בחדר שלו ולא נותן לו לשכוח. ואת האשמה, ואת הקנאה, ואת הגעגועים. אני כבר גדולה! די! אני בת 42! אני לא צריכה את כל זה, אני מנסה לברוח בחזרה אל מנהרת הזמן, אני רוצה חיבוק, אני רוצה אל בעלי. אבל הריח. הריח רודף אותי ולא נותן לי לחזור. מנהרת הזמן!!! מנהרת הזמן!!! איפה את???

"אמאאאאא יש לי פיפי דחוףףףףף" אני שומעת קול מוכר. יש דברים שחזקים יותר מכל זכרון, אני נוחתת בחזרה באוטו ומסתובבת אחורה אל הפרצוף המתוק בספסל האחורי.

"בואי מתוקה שלי, אמא תיקח אותך לשירותים." אני מחייכת בהקלה. חזרתי לכאן ולעכשיו, ועם כל אהבתי לנוסטלגיה ולטיולים בזמן, הפעם פשוט אכלתי סרט רע. אני שוקלת לאפסן את הבושם לתקופת מה, ולחזור להשתמש בו רק בעוד מספר חודשים, אולי אחרי שיום ההולדת ה42 שלי תעבור. אנחנו נכנסות לשירותים. האמריקאים האלה, כל כך נקי כאן. "בואי מתוקה, תיכנסי לכאן, אבל אל תנעלי."

"אז תשימי לי רגל אמא, טוב?" היא אומרת לי בקולה המתוק.

תשימי לי רגל?! גדול! ככה גם אנחנו היינו אומרות. תשימי לי רגל! תשימי לי רגל??? מנהרת הזמן מתחילה להתערבל למולי ומתקרבת אלי במהירות. מסתבר שיש גם מילים שיכולות להניע את מכונת הזמן. לא, לא עוד פעם, שמישהו יציל אותי, דאג וטוני, גבי ודבי, דוקטור אמט בראון, מישהו! לא עוד פעם! "נקע גלגל הזמן, חרג מעל כנו, אבוי לי כי עליי לשוב ולהתקינו", אמא תכף חוזרת! ווווווווווום….