המסע לאתיופיה

במשך שלושה חודשים התנדבה שיר רובין (23) בגונדר שבאתיופיה, הפעילה עם מתנדבים ישראלים בית ספר נייד, לימדה ילדי רחוב אנגלית ואמנות וספגה את התרבות בת 2000 השנה. ראיון על חוויה מסוג אחר, עם תובנות לחיים האמיתים.

 אפתח בהצהרה כנה: שיר רובין (23) ואני חברות טובות מאז כתה ב'. אנו חולקות את מאווי ליבנו ומשתפות האחת את השנייה בהחלטות הנקרות בדרכנו כחלק ממסלול החיים. לפני כשלושה חודשים טסה שיר, במסגרת התוכנית "תן – תיקון עולם" (Project Ten), אותו מפעילה הסוכנות היהודית, לגונדר באתיופיה. לפני פחות משבוע היא חזרה לישראל.

 שלושה ימים בלבד לאחר ששבה לארץ אנחנו יושבות על נס-קפה רותח בבית קפה שטמפפר בנתניה ומדברות על חוויה עוצרת נשימה אשר הותירה אותה מוקסמת, שלמה ובעיקר מלאת פרופורציות לחיים.

 "הפרויקט מאפשר לישראלים ויהודים צעירים לבלות שלושה חודשים בהתנדבות ולמידה בקהילות נחשלות ברחבי העולם. הוא פועל באתיופיה, הודו, מקסיקו, קריית שמונה והרדוף. כל הרעיון ב"תיקון עולם" בא מהמקום של נתינה וקבלה, המתנדבים בישראל הם מחו"ל והמתנדבים בחו"ל מגיעים מהארץ", היא מסבירה.

 "מדוע בחרת דווקא באתיופיה?", אני שואלת בעודי מערבלת את הסוכרזית ועוטפת את כוס הזכוכית. "אפתח בכך שנחשפתי לתכנית דרך חברות שלקחו בה חלק, והחלטתי לגשת למיונים וראיונות. מאז שירותי הצבאי בתור קצינת ת"ש, יש לי קשר מיוחד ליוצאי העדה האתיופית. בלי כל קשר, עניינה אותי מאוד התרבות, שבדיעבד נוכחתי לגלות שהיא מדהימה ומכבדת. מעבר לכך, העובדה שגדלתי ואני גרה בנתניה, אפשרה לי להיחשף לחלק קטן מהמורשת התרבותית של בני העדה. גם זה סייע לי לקבל את ההחלטה".

"באתיופיה יש אלפי ילדי רחוב. רק בגונדר, העיר בה התנדבתי, יש מעל ל-2,000 ילדי רחוב. 800 מהם ישנים ברחובות מידי לילה… לימדנו אנגלית בבית יתומים המטפל בילדי רחוב לשעבר ועם עגלת המובייל-סקול לימדנו את ילדי הרחוב… ילדה בת חמש שלומדת יחד עם הער בן 17"

 מה עשית שם?

"טסנו קבוצה של 16 אנשים, בגילאי 20-23 מכל רחבי הארץ. הפעלנו חמישה פרויקטים שעסקו בנושאים שונים: חינוך בלתי פורמאלי, עבודה עם אוכלוסיית העיוורים, חינוך לבריאות והיגיינה, חקלאות ומנהיגות צעירה. באתיופיה יש אלפי ילדי רחוב, רק בגונדר, העיר בה התנדבתי, יש מעל ל-2,000 ילדי רחוב. 800 מהם ישנים ברחוב מידי לילה. ה"היי-לייט" של הפרויקט היה הדגש על החינוך. אני לקחתי חלק בפרויקט חינוך בלתי פורמאלי, במהלכו לימדתי אנגלית ואמנות ילדי רחוב לשעבר שחיים ב"שלטרים" (מקלטים) – שם הם גרים, אוכלים ורוכשים השכלה. גם לימדתי אמנות בבית יתומים. בנוסף, הפעלנו דבר שנקרא "מובייל סקול" אשר הוקם על-ידי ארגון בשם 'ינגה טספה' (התקווה של המחר): בית-ספר נייד. זו, למעשה, עגלה גדולה במשקל 152 קילו המכילה בתוכה לוחות מתחלפים בכל מיני נושאים: מתמטיקה, אנגלית ואמהרית. הגענו עם העגלה לאזור מרכזי בעיר וכלל ילדי הרחוב באו ללמוד. בנוסף, הפעלנו "מובייל ליבררי"- ספרייה ניידת שמכילה בתוכה ספרים ברמות שונות, אליה מגיעים ילדים וקוראים לבד או בקבוצות. בסופ"שים טיילנו והיה כיף מאד, אתיופיה מהממת ביופייה ויש בה נופים שאין בשום מקום אחר בעולם. גם האנשים הם מאד חמים, פתוחים ומארחים".

 האם נתקלת בקשיים כלשהם במהלך ההתנדבות?

"כן, מבחינת הקניית הידע, על אף שמכתה ז' הילדים לומדים את כל המקצועות רק בשפה האנגלית, היה ממש מאתגר ללמד אותם כי טווח הגילאים שלהם היה ממש רחב. לצורך העניין, יכולתי ללמד בקבוצה מסוימת ילדה בת 5 עם ילד בן 17 והרמה הייתה שונה לחלוטין. באופן אבסורדי, לפעמים הרמה של הילדה הקטנה הייתה הרבה יותר טובה. היו פערים, ללא ספק. בתחום האמנות, הצמצום במשאבים והעובדה שדברים שאנחנו יכולים להרשות לעצמנו 'להשחית' בקלות בארץ בכדי להכין מהם דברים-לא קיימת שם. לדוגמה, רציתי לעשות שיעור עם בקבוקים, אבל הם נוהגים להשתמש בבקבוקים למילוי חוזר של נוזלים. לכן, זה היה בלתי אפשרי. גם לא עם פסטה לצורך הכנת רעשנים ושרשראות מאחר ואי-אפשר להשתמש במזון. זה גם משהו שאתגר ממש. מבחינת השהות למשך שלושה חודשים. בתקופה הראשונית הייתי קצת בשוק, כי הייתה זו הפעם הראשונה שביקרתי במדינת עולם שלישי. ראיתי עוני בקנה מידה גדול מקרוב כל-כך, כזה שלא דומה לשום דבר שהכרתי. בסופו של יום מתרגלים וזו חוויה  מטלטלת, כואבת ברמה אנושית אך עוצרת נשימה. לגלות מה באמת חשוב בחיים".

 שיר מוסיפה ומספרת בהתלהבות על אחד הפרויקטים המיוחדים של הארגון המקומי: "הם השיקו חוברת קופונים אותה ניתן לרכוש בסכום סמלי (במטבע שלנו זה יוצא פחות מארבעה שקלים לעשרה קופונים), כל קופון מקנה אופציה לשירות אחר: יש קופון ללחם, למקלחת, לטיפול רפואי ועוד. הקופונים הומצאו בשל הבנת העובדה שאנשים מקומיים או תיירים מרגישים צורך לתרום ולתת לילדי הרחוב כסף אך חוששים, כמו כולנו, לגורל הסכום שיתנו. בעזרת הקופונים ניתן להבטיח מטרה טובה: אתה יודע בוודאות שהילד ילך וייקח לחם באחת מן המסעדות הכלולות בהסדר, שיתקלח. במהלך התקופה שלנו שם מכרנו כמה פעמים את הקופונים, היענות התיירים הייתה גדולה מאד אבל הכי כיף היה לראות את ההיענות של המקומיים שחווים תסכול בנוגע למצב העוני במדינה".

 כמו כל חברה אוהבת וכנה אני מציבה בפניה משפט נוקב אך מתבקש: מה עם "עניי עירך קודמים"?

"אני חושבת שבחרתי להתנדב בחו"ל בגלל תקופת הזמן שאני נמצאת בה, המאפשרת לי לנסוע ובמקביל לחוות תרבות אחרת. ייצגתי את המדינה ואת העיר שלי בכבוד. אין לי ספק שזה משהו שארצה לעשות גם בארץ. אני באמת חושבת שכל אדם ממדינה מערבית צריך לבקר במדינת עולם שלישי כדי לקבל פרופורציה, כדי להעריך ולראות חיים אחרים. יהיו מאתנו שיחשבו שהחיים שלנו טובים יותר משלהם אבל קשה לתאר את היופי של הפשטות. תחשבי על זה, מהו הלם גדול יותר? לאדם מישראל לטייל באתיופיה או לאדם מאתיופיה לטייל בישראל?".

 איך קיבלו אתכם הילדים?

"הם די רגילים למתנדבים שמתחלפים ומכירים את הפרויקט, אבל זה עדיין לא מנע מאתנו להתעצב כשנפרדנו. נוצר שם חיבור מיוחד ועמוק. הם הראו נכונות והגיעו לשיעורים עם מוטיבציה, למרות שלקח זמן לרתום אותם למשימה כי הגענו מיד לאחר חופשת הקיץ".

 מה לגבי התנאים? נשמע שקשה להסתדר…

"דווקא לא. הקבוצה ואני שהינו בבית שהיה עשוי מבטון. היו לנו מים זורמים, שירותים, מקלחת ואוכל בשפע. נכון, הגענו ל'שכונת הפלסטיקים', לבתים מפח או מבוץ, אבל ידענו שבסופו של יום יש לנו את הפינה השקטה שלנו, בית נעים לחזור אליו, מלא באהבה, צחוקים וחברות אמת שנרקמה לה עם הזמן".

"זו הפעם הראשונה שביקרתי במדינת עולם שלישי. ראיתי עוני בקנה מידה גדול מקרוב כל-כך, כזה שלא דומה לשום דבר שהכרתי… בסופו של יום מתרגלים וזו חוויה  מטלטלת, כואבת ברמה אנושית אך עוצרת נשימה. לגלות מה באמת חשוב בחיים". 

 "באחד מהימים לקחנו חלק באירוע התרמה לארגון מקומי בשם "מנה", אשר מתעסק באוכלוסיות הבוגרות יותר שחיות ברחוב: עניים ונכים. במהלך האירוע רקדנו ריקוד מסורתי עם תלבושות מסורתיות, עשינו צמות בשיער ועצם העובדה ש'פראנג'יות' (זרות) רקדו ריקוד אתיופי, ריגשה את המקומיים ומשכה אותם אלינו. התגודדו אנשים סביבנו, זה היה מרגש מאד".

 יש שמועות שאינג'רה זה הדיבור החדש…

"את צוחקת, אבל כולנו התאהבנו באוכל המקומי. לקח לנו קצת זמן להתרגל, אבל אחרי כמה שבועות כבר הכרנו את כל המסעדות שמציעות את האינג'רה הכי טובה. התאהבנו גם ב"ג'וס", מעין פרישייק בטעמי פפאיה, גויאבה, אננס וכו' רק ששם נהוג להוסיף אבוקדו. גם לזה לקח לנו זמן להתרגל, אבל זה באמת טעים, תנסי".

 היית ממליצה על הפרויקט ובכלל, על התנדבות באתיופיה?

"יותר מכל דבר אחר. במרחק נגיעה, ארבע שעות טיסה, נתנו לי פרופורציה, לימדו אותי על תרבות שונה ומיוחדת מאד והחזירו אותי ארצה מלאת תובנות. למי מכם שמעוניין לקחת חלק ונמצא בשלב שאין לו בעיה להתחייב לשלושה חודשים, ואלה רק שלושה חודשים מהחיים, סעו. זו המתנה הכי טובה שתוכלו להעניק לאחרים ולעצמכם".

לפרטים אודות הפרויקט: www.tenprogram.org