הנסיך הקטן והאח הגדול

15  דקות התהילה והשהייה הקצרה בבית האח הגדול הפכו, לפחות ברחוב הנתנייתי, את אלעד "נסיך" מזרחי (27) לאיש שכולם מכירים, כזה שיש לו מה לומר ונמצא בסוג של שליחות רוחנית. בערך חודש עבר מאז נכנס לבית האח הגדול בעונתו השישית, וקצת יותר משבועיים מאז הודח על-פי בחירת הקהל. וכן, יש לו מה לומר על החוויה שעבר.

זה קרה לפני כמה חודשים, באחת החנויות ברחוב בוגרשוב בתל אביב. בעודו משוחח עם המוכר במקום על גישתו ומסריו לחיים, החלו להתקבץ עוד ועוד אנשים. בעוד אלעד חשב, שמדובר בעוד יום שגרתי בחייו, דווקא שיחת הטלפון שקיבל כמה שעות לאחר מכן, הבהירה לו שמדובר ביום משמעותי. מאחורי קו הטלפון עמדה ההפקה של בית האח הגדול.

"אחרי שיצאתי מהחנות, נכנסה לשם אחת המלהקות של התוכנית, ושאלה, כבדרך אגב, אם המוכר מכיר מישהו קצת שונה, עם דברי תורה בפיו ואווירה רוחנית. המוכר המופתע אמר לה, שמספר שעות לפני כן היה כאן מישהו כזה, שסחף אחריו אנשים. הם ביקשו את מספר הטלפון, התקשרו אליי עוד באותו היום ומשם התחילו, בעצם, המיונים לתוכנית".

הראיון התקשורתי המשמעותי הראשון שקיים מזרחי היה בחודש ינואר השנה, כאן, אצלנו, בעיתון נתניה און ליין. כבר אז, כאמן ומנחה מעגלי שירה עם תפיסת עולם שונה, לא הסתיר "הנסיך" את עמדותיו. את העובדה שאינו עובד בשביל הכסף אלא בשביל מה שצריך, את אמונתו בשיתופיות וראיית העולם התמימה משהו, בה הכל יפה – אם רק יודעים להביט בתמונה במשקפיים הנכונות.

האם לא היו לך התלבטויות בנוגע להשתתפות בתוכנית, שלא בדיוק מתכתבת עם אותם ערכים שאתה מאמין בהם?
"התוכנית הזאת בעיני משקפת, בעצם, את הרצון של המציאות והחברה. גם בחיים האישיים שלי, לא בחרתי להתבודד על איזה הר ולחיות את חיי בבידול מוחלט. בחרתי להיות תמיד מוקף באנשים. כאן החלטתי להתמודד עם האתגר שניצב בפניי. הרגשתי, שזוהי משימה. יותר נכון לומר: שליחות. בחרתי להגיע ולהעביר משהו אחר. בית האח הגדול משקף, בעיניי, מציאות קיימת. העולם הוא הבית היחיד שיש לנו. האנשים סביבנו, כולל כולם, הם המשפחה שלנו. אם נלמד להסתדר כמשפחה, אז יהיה טוב לכולם. רציתי ליצור את המציאות הזאת בתוך התוכנית".

לא היה קשה להסתובב עם סוד כזה גדול עד הכניסה לבית שבהחלט הייתה מפתיעה?
"לא הרגשתי שאני מסתובב עם סוד כזה גדול. מי שמכיר אותי ידע תמיד, שבאתי להעביר מסר. שזה רק עניין של זמן עד שיגלו אותי ויותר אנשים יכירו אותי. זה היה נראה לי טבעי לגמרי".

ספר לי על הרגע של הכניסה לבית. מלחיץ, לא?
"גם זה היה מאוד טבעי בשבילי. לא הייתי לחוץ. גם לא התרגשתי יתר על המידה לפני הכניסה. רק ממש רציתי כבר לראות מה יהיה. לטעמי, רקמי שרואה את הסדרה מבחוץ מרגיש את העוצמה בכזה גודל. יש פער עצום בין מה שמראים לבין מה שבאמת קורה. בתוך הבית, אתה לא באמת יודע מה חושבים עלייך או מה אומרים עלייך בחוץ. בסך הכל השתדלתי לשלוח אהבה לכל עבר. להיכנס לבית עם המון אהבה. לא כל-כך הבנתי בדרך מי אלה כל האנשים המנופפים לי וקוראים בשמי בכזאת התלהבות, בלי לדעת מי אני בכלל. יש לי מזל שאני יודע לקחת דברים בעירבון מוגבל".

איך התחושה לחיות בתוך בית סגור, בו כל צעד ושעל מתועד ומצולם?
"מאז שאני מכיר את עצמי אני מרגיש שאני כל הזמן מצולם ומתועד מכל זווית. בשפת התורה קוראים לזה "יראה". אלוקים והאנשים רואים אותי כל הזמן, ולכן אני תמיד משתדל להיות ראוי. זה לא היה לי מוזר. גם לא מרגישים את המצלמות בכלל – מה שנותן לך להרגיש מאוד טבעי. כשיצאתי מהבית אמרו לי שאולי הייתי טבעי מדי. במחשבה לאחור, אני חושב שאולי הייתי צריך להתחשב יותר בזה שאני מתועד כל הזמן. גם בשיחות הפרטיות. יתכן והייתי צריך לצמצם מסרים. האמת, שלא תמיד התנהגתי באופן שהייתי מתנהג בבית שלי. בסך הכל, יש שם המון לחץ חברתי. אתה סגור בחברה מסוימת וזה מייצר משהו אחר. כשיצאתי ראיתי עוד כמה פנים שלי, שלא באו לידי ביטוי בתוך הבית".

איך היה החיבור שלך עם הדיירים?
"התחברתי עם כולם מהרגע הראשון. כולם נורא מיוחדים. רציתי למצוא שפה מיוחדת עם כולם. עם אחי היה לי חיבור כמו עם אח (צוחק), הוא אחי הרי. יש בו משהו בגובה העיניים, והרגשתי שאנחנו באים ללמוד משהו ביחד. אליאב הוא יותר מלך הכיתה ועם הבנות היה לי חיבור מיוחד. עם כל אחת ואחת מהן. עם אורטל גושן אני מדבר עד היום בטלפון, היא מקסימה ונוצר בינינו חיבור אמיתי. אורטל היא באמת אגוז קשה לפיצוח. כשאני רואה את הקטעים בטלוויזיה, אני ממש עם דמעות בעיניים. אני יכול להבין את המקום ממנו היא פועלת"

מה היה הדבר שהיה לך הכי קשה אתו בבית?
"לא הרגשתי קושי מיוחד באמת. היה לי רק רצון להעביר מסר אחר. גם הריבים והצרחות, זה משהו שאתה לומד להתמודד אתו. הצעקות שאנשים צועקים בבית, זה בדיוק איך שהם מתנהגים בחוץ – רק שכאן אין להם לאן לברוח והם חייבים להתמודד עם מה שאמרו. זה לא שגדלתי בבועה או משהו כזה, אצלנו בבית יש סרט טורקי מהיום שאני ילד. הכי קשה הייתה לי היציאה המוקדמת שלי. יצאתי אחרי 18 ימים. בדיוק כשהתחלתי להרגיש שאני מוכן לשלב הבא".

למה אתה חושב שהודחת ראשון, או בכלל כל כך מוקדם?

"יש סברה אחת של הקרובים שלי, שטוענים שיש כאן קונספירציה. הם אומרים, שאני מדבר על נושאים שלא נוח לכולם לשמוע עליהם: כלכלה קפיטליסטית, המרדף אחר ההון ואפילו הרבנות. לדעתי האישית, הסיבה שהודחתי מהר כל-כך נעוצה גם בסיבה שהאנשים המאמינים בדרך שלי ושקשורים אליי, לא כל-כך חשופים לטלוויזיה ולא תמיד יש להם את היכולת לשלוח אס.אם.אסים".

איך היה לצאת מהבית ולצפות בכל מה שאמרו עלייך בתוכנית. האם הופתעת?

"האמת שקצת התאכזבתי מהעריכה. הרגשתי שלא הצליחו להעביר את השינויים, למשל, שנעשו בתוך הבית. למשל, ביום האחרון שלי ישבנו, כולנו, ושרנו זמירות על השולחן. כשעשיתי פיפי בחצר, בצנעה ובשקט, אפילו השקיתי את העציץ, בחרו דווקא להראות את מה שאמר עליי דורון מירן, שעשיתי פיפי באמצע הדשא ושניערתי את הבולבול בפניו. כך גם לגבי הטענה שאני מסריח. שוחחתי עם כולם ואמרתי שאני מוכן לשים דאודורנט ובוודאי שלא אעשה דווקא. ואולם, את זה בחר מי שבחר שלא להראות. מנגד, אני בהחלט מבין ומכבד את העריכה המודעת לרצונות וצרכי הציבור".

איך היו התגובות ברחוב הנתנייתי?

"היום, כשרואים אותי ברחוב, אנשים צועקים לי שהם אוהבים אותי והצביעו לי. ואני אומר לעצמי: אם כל-כך הרבה הצביעו עבורי, איך זה שאני בחוץ? (צוחק). למדתי לא להאמין לכל מה שאומרים לי. בדיוק בגלל זה בחרתי להיכנס מלכתחילה ולהראות שמה שאומרים עלייך, לא בהכרח נכון תמיד. שאני כזה ואני אמיתי. ידעתי שיש סיכוי שיוציאו אותי כבדיחה ובכל זאת השתתפתי. ואם הצלחתי לגעת במעט אנשים ולהעביר את המסר שביקשתי להבין, זהו עולם ומלואו מבחינתי".

אלעד "הנסיך" מזרחי חזר אל שגרת חייו. אל המקום הוא אוהב יותר מכל, שלולית החורף, ואל מעגלי השירה והשיח אותם הוא מנהל בכל רחבי הארץ. גם בנתניה, בכיכר העצמאות ליתר דיוק, הוא אמור לקיים מעגל שירה גדול, כי בעבורו, המסר והערכים בהם הוא מאמין, בסופו של דבר, חשובים הרבה יותר מכל תוכנית.