הנערה מעמק חונסאר

ליזי אזולאי מדברת בערגה על הילדות באיראן, על הנופים המרהיבים ועל התרבות שינקה טרם המהפכה. באוטוביוגרפיה שכתבה, היא מתארת את החיים היפים – וגם את הקשיים.

"ילדותי עברה עליי בפרס, כיום איראן, כיהודייה בין גויים. כל בני משפחתי עסקו בכתיבה ובציור. בבית הספר הייתי תלמידה מצטיינת, וזה בידל אותי משאר התלמידות. בפרס יש הפרדה מוחלטת בין בנים ובנות בבתי הספר ורק באוניברסיטה מותר להם ללמוד יחדיו. רק אחרי עלייתי ארצה התעוררה גם אצלי היצירתיות והתחלתי לכתוב סיפורים דמיוניים, אבל הם נותרו במגירה", מספרת לנתניה און ליין ליזי אזולאי, מחברת הספר האוטוביוגרפי "הנערה מעמק חונסאר".

עלית לישראל בגיל צעיר, אך במונחי עלייה נחשב לקשה יחסית.

"הגעתי לישראל בכיתה ז'. הייתי אז בת 13. הידע שרכשתי במערכת החינוך בישראל במשך שנתיים בלבד, לא הספיק לי כדי להתקבל לתיכון, לצערי. לכן, נרשמתי לפנימייה. שם כתבתי מאמרים והוצאתי לאור ירחון – למרות היותי עולה חדשה".

אני מניחה שחיידק הכתיבה לא הרפה ממך מאז

"גדלתי בסביבה בה הנופים, התרבות והמנהגים שונים לחלוטין מאשר בארץ, ולכן רציתי לספר על כך. על ההרים מסביב לעמק חונסאר בו גדלתי, על הנחלים הזורמים, על פרחי הבר והצבעונים הפראיים שכיסו משטחים גדולים מדי אביב, על היערות הירוקים ועלי הסתיו. על השלג שנערם בחורף וכיסה את העיירה כסדין לבן ובוהק, על הטיולים בחיק הטבע באוויר הצח, על מי הבאר הצוננים, על יחסי שכנות קרובים וחובקים עם השכנים המוסלמים, על הרגישות והכבוד ההדדי, על הטקסים ועל שמירת המסורת היהודית באופן מחמיר", היא מספרת בכמיהה: "כל אלה לא משו מזיכרוני. סוף-סוף הגשמתי את החלום והוצאתי ספר על קורות חיי ועל חיי משפחתי בפרס".

נדמה כי "הנקודה היהודית" בספריך הינה מוטיב חוזר.

"אני מחפשת תמיד את "הנקודה היהודית". הידיעה על תרומתם המשמעותית של יהודי העולם בכל תחום, מחממת את לבי. בהיבט זה אני מספרת בספרי כיצד אבי, נער יתום ועני, טיפס לצמרת הקהילה היהודית בחונסאר, וכיצד בזכות לימודי תורה בגיל צעיר, ממש מינקות, התקדם אחי הבכור ולמד רפואה – בכך זכה למקום של כבוד ולהערצה הן מצד היהודים והן מצד הגויים. היחס לרופא ולאדם משכיל, לדוגמא, שונה מאוד. מהמקום ממנו באתי ניתן כבוד רב למלומדים ולמשכילים, בארץ זה לא המצב וחבל שכך. "הנקודה היהודית" היא גם שמירה על מסורת ישראל באדיקות. כילדה אני זוכרת כיצד פצע אבי את כתפו של אחי בערב פסח, רק משום שמצא פירור לחם בחדר שכבר הוכשר. לא רק הצורך לשמר את המסורת פעם בלב כולנו, אלא גם אהבת מולדת האבות. אבי מכר את ביתו וירד מנכסיו כדי שנוכל כולנו לעלות לארץ".

בתרבות הפרסית, מקומן של הנשים הוצנע יחסית. למה לטעמך?

"מתוך מסורת שנתנה מקום נכבד לגברים, נוצר מצב בו קולן של הנשים הושתק ונדמה היה כאילו הן מודרות לחלוטין. הן למדו והיו משכילות, אבל הכל בשקט. בספרי נתתי מקום של כבוד לנשות המשפחה".

איך מגיבים קוראייך לספר?

"התגובות לספר חיוביות מאוד וזה מחמם את הלב. הספר, הוא בעצם חשבון נפש שלי עם עצמי. הוא מאוד בוסרי, לא כתוב בצורה כרונולוגית, אלא יותר בצורה של זיכרונות. הוא הכי אני שאפשר. בכל מקרה, בימים אלה הספר בווינה בהמתנה לתרגום באנגלית. אם וכאשר תצא הגרסא האנגלית, נדרתי נדר לתרום את ההכנסות לארגון חב"ד – שבעיני מייצגים את כל היפה ביהדות – כשהם מאמצים אל לבם כל יהודי באשר הוא".

כתבת גם ספר לילדים.

"בעלותי ארצה, נשאבתי לחוויית הקריאה בשפה העברית – למרות שלא שלטתי בשפה. את אהבת הקריאה הקניתי גם לילדיי מגיל ינקות, והם נשאבו למסע המופלא והמרתק הזה. כשנכדיי נולדו, בתי המשיכה את המסורת. "העורב שבא לאכול" הוא סיפור חמוד בניחוח בלשי ומשעשע עם איורים מקסימים וססגוניים. נכדי בן השש אייר מדמיונו וההוצאה לפועל פיתחה ושיכללה. המסר הוא שילדים יושבים בנימוס סביב השולחן ומסיימים את כל האוכל עד שלא נשאר פירור – תרבות אוכל ונימוסי שולחן".

כיום מתגוררת ליזי בפרדסיה, נשואה ואם לשניים, סבתא לארבעה נכדים. על הרגלי הבישול מהמטבח הפרסי מספרת: "האמת, אני ממש לא אוהבת לבשל, בניגוד לרוב הנשים הפרסיות שאני מכירה, אך הדבר היחיד שאני כן מכינה ואפילו טוב זה אורז פרסי. אני יכולה לתת לך את המתכון אם תרצי", היא צוחקת.

זה יכול להיות נחמד.

"ממש פשוט. שוטפים את האורז במים מספר פעמים, משרים אותו במשך יממה שלמה.  לאחר מכן מרתיחים בסיר עם מים במשך חמש דקות ושוטפים. בשלב הבא פורסים תפוחי אדמה ומשטחים בתחתית הסיר, מוסיפים את האורז השטוף עם מסננת, מכסים ומנמיכים את הלהבה עד שרואים אדים יוצאים מהסיר. במקביל, מערבבים חצי שמן רגיל וחצי שמן זית בכוס עם כפית מלח ושופכים על האורז, מכסים ומאדים עוד רבע שעה בערך. לתפוחי האדמה בתחתית הסיר קוראים "תה דיג", הם ממש מעדן. בתיאבון".