הפוך על הפוך

ממש כאן מתחת לאף של כולנו, בלב ליבה של העיר, פועל לו בשקט וביעילות, אחד הפרויקטים היותר חברתיים בעיר: פרויקט "הפוך על הפוך" מטעם עמותת על"ם. הפרויקט, שמטרתו לתת מענה אמיתי לצרכיהם של בני נוער בעיר והתמודדות אמיתית עם האתגרים והקשיים. התמודדות בגובה העיניים ולא לצרכי כסת"ח. את הפרויקט מרכזת שירלי אטלס (33), יחד עם רכזת הנוער לולי גת פיניש (35) ורכזת הנוער הצרפתי בעיר אלינה פרי (33).

את לולי גת פיניש אני מכירה שנים רבות. למען הגילוי הנאות אספר, שהיא גם אחת החברות הטובות שלי. כשהיא סיפרה לי בהתלהבות על העבודה החדשה שלה בפרויקט "הפוך על הפוך" עם הנערים והנערות שפוקדים את המקום על בסיס יומי, על המתנדבים הבאים מרצונם החופשי כדי לתמוך בנוער ועל הסיפורים האנושיים והמרגשים, הסתקרנתי והחלטתי שאני פשוט חייבת לראות מקרוב במה מדובר.

אחרי שקבעתי, מראש, פגישה עם הקודקודיות שירלי, לולי ואלינה, שהתעקשו להזכיר גם את הרכז, מיכאל סרגייב, הגעתי למרכז, לו מאות בני נוער קוראים בית. בית על"ם ממוקם בשדרות בקמן על גבול שמואל הנציב. ממש ליד פלאפל טובה. די הופתעתי מהמיקום. שנים שאני צועדת ברחוב ומעולם לא שמתי לב. אולי בגלל העץ הנדיב המסתיר את השלט ואולי בגלל חוסר ערנות מצידי. עם הירידה במדרגות אל החצר המעוטרת בכתובות גרפיטי מעניינות, בספסלים צבעוניים ופינה ירוקה, אני מרגישה שאני נמצאת בעולם אחר ממש. את פניי מקבלת שירלי אטלס, מנהלת הפרויקט, בחורה צעירה ונעימה, רהוטה ועניינית, שמיד עושה לי סיור במקום.

את הסיור אנחנו מתחילות בעצם בסלון הרחב, שאת קירותיו מקשטות מילים יפות ומעוררות השראה ובפינתו ממוקם גם בר פעיל. "את הבר מפעילים בני הנוער, הפוקדים את המקום מדי יום. עם הזמן הפכו להיות מה שנקרא "נוער מתנדב", שבעצם מקבל ומנחה את בני נוער חדשים המגיעים לכאן. האחריות שהם מקבלים כאן היא מאוד משמעותית לגביהם, ומעניקה להם ביטחון עצמי ותחושת אחריות".

המקום עצמו משמש כמעין פינה של גן עדן עבור בני הנוער בעיר, המחפשים פינה של שקט, הדרכה, עצה טובה וחברה תומכת. במקום להתבטל על ספסלי העיר בחוסר מעש, הם יכולים להגיע אל המרכז מדי יום, למעט שישי ושבת, לשיחה עם המתנדבים והמתנדבות, לפעילות מועילה, לתמיכה נפשית, לעזרה בכל המישורים ומול כל הגופים הקיימים – בין אם הם ציבוריים או פרטיים, או סתם להעברת זמן מהשעה חמש אחה"צ ועד לשעות הלילה.

במהלך הסיור קשה לי שלא להבחין, מדי פעם, בקירות רעועים ולא מטויחים, מזגן שנפל מקיר גבס ושבק חיים, ריהוט חסר ועוד.

"אנחנו מקבלים המון עזרה מאנשי מקצוע המגיעים למקום בהתנדבות ומציעים את שירותיהם, אבל כרגע אנחנו נמצאים במצב שאנחנו צריכים עזרה, בעיקר, בהיבט הפיזי: אם זה בתיקון של המזגן, עבודות חשמל, ניקיון המקום ועוד. אני לא יודעת אם זה התפקיד של העירייה לדאוג לדברים האלה. מעבר לזה, מכיוון שאנחנו עמותה, נוטים לחשוב שיש לנו כסף ושאין לנו צורך בעזרה. מה שלא נכון. מגיע לבני הנוער שלנו שיגיעו לכאן ויהיה להם נעים. העירייה עושה מעל ומעבר. אפילו יצאו לפועל כמה פרויקטים מוצלחים ומעניינים, שנעשו בשיתוף פעולה עם האנשים של החינוך הבלתי פורמאלי. בלי קשר לזה, חשוב שאנשים ירתמו ויתרמו, כל אחד במה שהוא יכול. אם זו עזרה במזגנים, בשיפוצים, בתרומות בכלל, או בהתנדבות בפועל במקום – בעבודה מול הנערים. כל העמותה פועלת ומתקיימת מתרומות של אנשים טובים"

מיהם בני הנוער הנעזרים בעמותת על"ם ובפרויקט הפוך על הפוך?

שירלי: "כ-80% מהחבר'ה שמגיעים הנה, הם יוצאי מדינות חבר העמים. 20% מכלל הנערים המגיעים לכאן, הן בעצם נערות. המספר של הנערות עלה בחודשים האחרונים. אפשר לומר בביטחון, שלרכזת לולי היה חלק גדול בעובדה. מאז שלולי הגיעה לעבוד כאן ולקחה על עצמה את עניין הבנות, הן התחילו להרגיש מוגנות יותר ובטוחות יותר אל מול ההקנטות של הבנים. כשזה עבר מפה לאוזן, פשוט התחילו להגיע יותר ויותר בנות. כולם מגיעים לכאן מרצונם החופשי. בדרך כלל, כשהם מגיעים לכאן, הם לא אומרים "שלום, אני צריך עזרה". הם פשוט מגיעים לכאן. בעצם זה שהם מגיעים ומראים התעניינות או סתם יושבים ושותים קפה, הם מבקשים עזרה. כשאנחנו מזהות מישהו חדש,אנחנו פשוט ניגשות אליו".

אלינה: "גם הנוער המתנדב שנמצא כאן גורם למי שמגיע לתחושה יותר נעימה. יש משהו יותר מרגיע ומקבל, כשמישהו בגילך עושה לך היכרות עם המקום ועם האנשים ולא איזה מבוגר שפשוט "נופל" עליך פתאום. הנוער המתנדב מורכב מנערים שהגיעו לכאן, כל אחד מסיבותיו. לרוב הם כאלה המגיעים הנה יום-יום ורוצים לתת ואוהבים את המקום. עצם קבלת התפקיד מעצימה אותם מאוד וגורמת להם לתחושת ביטחון. אין דבר יותר כיף מלראות את זה בפועל".

לולי: "לראות אותם נכנסים הנה בכל יום בחמש, זה ממש מרגיש שהם מגיעים הביתה. זה המקום שמאפשר להם להיות. כל מה שהם לא מקבלים בחוץ, הם באמת מקבלים כאן. לא שופטים אותם כל היום ולא "עומדים" להם על הראש עם האצבע ועושים להם "נו… נו… נו…". הם חופשיים להיות כאן מי שהם. כמובן שיש את החוקים של המקום עליהם אסור לעבור והם: אלימות מילולית ופיזית, איסור אלכוהול, איסור השחתת רכוש ועוד. מעבר לזה, המקום מאוד מכיל אותם. זאת "הזולה" שלהם. הפינה הבטוחה שלהם."

כולנו היינו שם בגיל הזה, ולכן אסור לנו לשכוח מה היו הקשיים מולם עמדנו ומה היינו צריכים אז באמת. אם זה החיבוק התומך, או פשוט מישהו שיקשיב לנו בלי לשפוט. תסבירו להם למה סמים זה מסוכן, ולא להסתפק במלים "זה אסור, כי ככה אני אומר".

מהי, בעצם, ההגדרה של נוער בסיכון?

שירלי: "אנחנו משתדלות שלא לסמן נערים ונערות בתגיות. מבחינת על"ם, כל נער הוא נער בסיכון. אין כמעט נער שלא נתקל באלכוהול במסיבה כזו או אחרת. הם נחשפים לזה מגיל מאוד צעיר. יש כאן בנות ובנים בני 12 שכבר שותים. גם סמים, במיוחד סמים של פיצוציות, נמצאים בכל מקום. הסיכון הוא שם. השאלה היא מתי הנער הנחשף לדברים הופך לנער בסיכון פעיל או נער במצוקה, זו השאלה. בדרך כלל, למרבית הנערים שמגיעים לכאן יש פחות אחזקה או סמכות הורית. חלקם בעלי תא משפחתי שונה. קשה מאוד להגיד או להגדיר את זה בצורה כוללת. כך, שבכל אופן עם כל החשיפה שיש היום וכל הסיכונים שיש בחוץ, כולם בעצם הם נוער בסיכון. מספיק שתסתובבי בחוץ, בלילות, ותראי נערים יושבים בחוץ ושותים אלכוהול. זה ממש לא משנה מאיזה מעמד אתה או מה ההורים שלך עושים".

של מי האחריות על הנוער עוד לפני שהם מגיעים אליכם?

שירלי: "האחריות היא של ההורים וגם של החברה. אני חושבת, שהתפקיד שלנו כחברה היא ליצר אלטרנטיבות לנוער. לא לשכוח שגם אנחנו היינו במקום הזה של הנערים. כולם יודעים מה זה להיות נער וכמה זה קשה. יש בעיר הזו המון חשיבה בנושא. גם רואים את זה. מה שכן, אני חושבת שאפשר לעשות עוד. הייתי רוצה, למשל, שיהיה מענה רחב יותר לנוער הצרפתי בעיר הסובל מקשיי קליטה ויש הרבה".

מה בעצם קורה, למשל, עם הנוער הצרפתי בעיר?

אלינה: " הנוער הצרפתי שהגיע לעיר הוא גם נוער החשוף לסיכון. קודם כל יש פער תרבותי עצום בין פריז לבין נתניה. יש קשיים בבית הספר וקשיים חברתיים בגלל השפה. חלק מהמשפחות נמצאות כאן ללא האב, שנשאר בצרפת בגלל העסק המשפחתי. זהו נוער מאוד מבולבל. בצרפת הם היו מאוד ציוניים וחוו סוג של שנאה כלפיהם בקטע אנטישמי, וכאן הם פתאום הפכו להיות "הצרפתיים". זה מצב אשר מוציא מהם המון זעם ותסכול. קשה לאנשים מבחוץ להבין אותם. לכן, הם מקבלים אצלנו יום בשבוע שהוא רק שלהם. הם יותר סגורים ומכונסים וזהו תהליך העלול להוביל למצב בו הם יישארו כחברה סגורה בתוך עצמם".

בתור מומחיות לנוער. איזו עצה הייתם נותנים להורים על-מנת שיוכלו להתמודד עם הילדים שלהם בגיל הבעייתי הזה, אותו כולנו עברנו?

שירלי: " קודם כל, אל תהיו החברים של הילדים שלכם. תהיו ההורים שלהם. ילדים בגיל הזה חייבים גבולות. הם כמהים לגבולות וברגע שהם מקבלים אותם, זה מעניק להם תחושה של ביטחון. כולנו היינו שם בגיל הזה, ולכן אסור לנו לשכוח מה היו הקשיים מולם עמדנו ומה היינו צריכים אז באמת. אם זה החיבוק התומך, או פשוט מישהו שיקשיב לנו בלי לשפוט. תסבירו להם למה סמים זה מסוכן, ולא להסתפק במלים "זה אסור, כי ככה אני אומר". הנערים שמגיעים לכאן רגילים שבועטים בהם מכל מקום ובכל מסגרת בה הם מנסים להשתלב. פתאום, יש מקום המקבל אותם עם חיוך ויהי מה. זה מה שהכי חשוב לשדר לנוער: אנחנו איתך, עם כל הקשיים שאתה עובר".

‹›