יואב ליבוביץ' מציל חיים

לאחרונה הסתיים קורס פרמדיקים צבאיים שהוא אחד מהקורסים העמוסים והארוכים ביותר בצה"ל. לאחר הכשרה אשר אורכת כשנה וחודשיים משתבצים הפרמדיקים ביחידות רפואה קדמיות, בגדודים לוחמים ובסיסי אימונים. אחד מאותם מסיימים הוא יואב ליבוביץ' (20) המתגורר בנתניה. יואב גדל בבית דתי, ולכן כמסלול טבעי עבורו היה להמשיך לימודיו בישיבת הסדר במודיעין טרם גיוסו. זמן מה לאחר שהחל במסלול, הגיע יואב למסקנה אישית שדווקא במסלול הרגיל הוא יוכל להגשים את ייעודו. יואב הגיש בקשה והתקבל לקורס פרמדיקים.

מגיל קטן יואב התעניין בתחום הרפואה – כך גם השאלות המוסריות המלוות כל איש רפואה. "אחת החוויות המשמעותיות שהיו לי במהלך הקורס, היה שמצד אחד קבעתי את מותו של מחבל מת"א – מצד שני זכיתי ליילד תינוק. באותם רגעי אמת אתה עושה את מה שהכשירו אותך לעשות בקורס ובצבא", הוא מספר לנתניה און ליין בגאווה: "בתור פרמדיק אתה נמצא ברגעים הכי קשים של האנשים ואתה יודע, שההחלטות המקצועיות שלך יכולות להצילם", הוא מספר.

התנדבות

"לפני שהתגייסתי התנדבתי במד"א", מספר יואב: "שימשתי בהתחלה כמתנדב רגיל באמבולנס. לאחר מכן עברתי קורס מדריכים לפני הגיוס, והכשרתי את מי שיוצא לקורס מדריכים".

איך בעצם הגעת לתחום הרפואה?
"עוד בילדותי שמעתי את סיפוריו של אבי, ששימש כחובש צבאי בשירותו הצבאי. למדתי בישיבה תיכונית 'בני עקיבא נתניה' בפנימייה. בישב"ע יש מסלול מיוחד ללימודי רפואה וביולוגיה. כבר אז התחיל הקשר שלי עם מד"א. כשהתחלתי להתנדב במד"א נחשפתי למקצוע הפרמדיק. ראיתי, למעשה, אנשים מהצבא שבאו לעשות את ההכשרה שלהם, שלב ג', בתחנה של מד"א. התחלתי לגשש על המקצוע בצבא והגעתי למסקנה שזהו ייעודי. עולם הרפואה תמיד עניין אותי ותמיד דיבר אלי. למרות זאת התחלתי את שירותי במסלול של 'בייניש'. מדובר במסלול המשלב בין לימוד תורה לבין שירות צבאי מקוצר. למדתי בישיבת ההסדר 'מאיר אראל' במודיעין. ככל שעבר הזמן הבנתי, שהישיבה פחות מתאימה לי ושאני רוצה לעשות שירות מלא בצבא ולתרום כמיטב יכולתי. החלטתי לעזוב את הישיבה. למרות שלא התקבלתי בפעם הראשונה לפרמדיקים, החלטתי להתמיין שוב. הגשתי שוב פעם בקשות להתמיין לקורס ולבסוף הצלחתי להגיע למיונים וגם עברתי אותם. עברתי את המסלול של השנה וחודשיים, שכללו בתוכם לימודים קדם צבאיים של ארבעה חודשים", מספר.

מבחינה ערכית ודתית מדובר במעבר חד מלימודים עם בנים בלבד ללימודים מעורבים
"נכון שזה מעבר חד, אבל אני מאוד שלם עם זה. חלק מהסגל שלנו בקורס היה גם דתי ולא הייתה בעיה לשמור על האמונות שלי. היו עוד חבר'ה דתיים, אבל זה בכלל לא שינה כי היינו קורס מאוד מאוחד ומגובש. הרגשנו כמו משפחה ואף פעם לא חשבנו שזה מהווה מכשול"

קדימה לצנחנים

יואב המשיך את דרכו של אביו ואחיו הגדול והשתבץ לחטיבת הצנחנים, "אבא שלי, כמו שאמרתי, היה חובש קרבי בצנחנים. אח שלי היה לוחם בגדוד 890 של חטיבת הצנחנים גם כן. אני ממשיך את השושלת. אבא שלי מגיל קטן דחף אותנו להגיע לתחום הרפואה. אני רציתי ללכת בדרך שלו והוא היה ממש גאה בי בטקס סיום".

קורס הפרמדיקים הוא אחד הקורסים הקשים והמשמעותיים ביותר בחיל הרפואה, "בכל שלב בקורס אתה מרגיש שהמקום שלך לא מובטח. בכל שלב בקורס היה חשש שתודח. יש הרבה מבחנים והקורס מאוד אינטנסיבי. למעשה, זה דורש ממך כל הזמן להיות עם הראש על הכתפיים ולרגע לא לנוח על זרעי הדפנה", מספר יואב.

אחד מהשלבים הנזכרים ביותר מהקורס הוא שלב ג' של מד"א, בו משתבצים החניכים בתחנות מד"א השונות בכל רחבי הארץ ומתרגלים עבודה של פרמדיק באמבולנס. "אני זוכר שבאמצע ההשתלמות היה את הפיגוע בתל אביב בו נדקרה חיילת", מספר יואב. "הייתי בניידת הראשונה שהגיעה לפיגוע וזה היה ממש שניות ספורות לאחר שהמחבל חוסל".

יואב עוצר את שטף דיבורו, לוקח נשימה ארוכה וממשיך: "הפצועה טופלה על-ידי צוות אחר ואנחנו ניגשנו למחבל וראינו שלא נותר לנו דבר אלא לקבוע את מותו. אני והצוות שלי קבענו את מותו. במקביל, כוחות משטרה וידאו שאין עליו מטען. חיברתי אליו את המכשיר וראינו שאכן הוא ללא רוח חיים ומותו נקבע".

איך ההרגשה המלווה, במקרה זה, לבדוק מה מצבו של מחבל?
"זאת סיטואציה שאין לך זמן לחשוב. רק בדיעבד אתה מבין את הגודל של האירוע. אני זוכר שגם היה אצלנו איש בן 40, שבזמן נסיעה באמבולנס קיבל דום לב ואשתו שהייתה ברכב התחילה להילחץ ולהיבהל. הצלחנו להחזיר אותו לחיים והוא חזר לדבר אתנו – כאילו כלום לא קרה. באותו רגע אתה לא חושב על כלום – גם לא על אשתו שצועקת ובוכה מקדימה. באותם רגעי אמת אתה עושה את מה שהכשירו אותך לעשות – בקורס ובצבא. כשבאנו ללכת, אשתו אמרה לנו תודה שהחזרנו לה את בעלה שהיה גם אב לילדים. היא הסבירה לנו שהיא לא יודעת איך להודות לנו ושזה גם יום הנישואים שלהם".

סיפרו לנו שגם יילדת תינוק
"כן", הוא אומר ומחייך באושר: "זה קרה במשמרת לילה. הגענו ליולדת וראינו שלא נצליח להביא אותה בזמן לבית חולים. לכן, נערכנו לקבלת לידה בביתה – יחד עם הציוד שלנו. תוך כדי שאנחנו מבררים את כל הפרטים על העובר ועל האמא, יילדנו את התינוק והוא יצא בריא. כבר ראיתי דברים כאלה שהתנדבתי במד"א, אבל בנעליים של פרמדיק זה שונה. אתה צריך, למעשה, לנהל את הדברים האלה כראש צוות. כל כובד האחריות למעשה על הכתפיים שלך. אתה צריך להיות מוכן לכל תרחיש שיכול לקרות. ברגעים האלה אתה לא חושב על זה שאתה מביא חיים לעולם, אבל כשאתה מגיע לבית או לבסיס, אחרי שאתה מוריד את המדים, האסימון פתאום נופל לך. אתה מבין שעזרת להביא חיים לעולם וזה מאוד מרגש. כשסיפרתי לבני משפחתי ותיארתי להם את החוויה הייחודית הזו, התרגשתי לראות את ההתרגשות של המשפחה הפרטית שלי. אני חושב שזה מה שמיוחד בעבודה שאנחנו מתעסקים בה, ביום-יום. אנחנו נמצאים ברגעים הקשים של המשפחות ויודעים לתת כתף מחבקת כשצריך. אנחנו נמצאים גם ברגעים הכי משמחים של המשפחות. זה מה שמיוחד בתפקיד שלנו".