אחד האתגרים בהורות היא למצוא את נקודת ההתמזגות בין אהבה לגבולות..
חצי צעד לפני כניסה הביתה. חזרנו ממסיבת לב' בעומר שארגנו ההורים בגן. הנעליים מלאות חול.
"ליבי תורידי את הנעליים בחוץ"
"אמא, תורידי לי את"
"קוקי, תורידו את הנעליים בעצמך, וכנסי ישר למקלחת"
"לא רוצה, תורידי לי את!"
אמא, עייפה מיום ארוך, מרוקנת ממילוי רצונות של שני ילדים, על הידיים שלה, מורי, שגם אותו צריך לקלף מחול ומריח של עשן מדורה.
"ממי, תורידי את הנעליים, אני מכניסה את מורי למקלחת ומחכה לך"
ואז פורץ לו בכי עיסתי. בכי שהוא ערבוב של עייפות, התחלת מקח שתכליתו לכופף את ההורה עד לגובה של הסרת הנעליים, ובדיקת גבול.
אמא המשיכה לעמוד לידה, מחכה לראות לאן זה הולך. וזה לא הולך, זה עומד וממשיך להשמיע קול בכי צורמני.
"אני רוצה את אבא!"
"ממי שלי, מה את רוצה?"
"שתוריד לי אתה את הנעליים!"
בדיוק בנקודה הזאת, ראיתי איך הבכי העיסתי מתפרק למרכיביו. ראיתי את העייפות. ראיתי את המקח. וקלטתי את הצורך בגבול.
יכולתי להשקיע שנייה ורבע בהסרת הנעליים, ובא לציון שקט גואל. אבל, אני יותר ויותר קולט איך הצורך שלי בשקט ואו בהמנעות מרגשות אשם, גורם לי לקצר לה תהליכים, טכניים ואו רגשיים, קיצור שגוזל ממנה את היכולת והזכות לפתח שרירי נפש תומכי עמוד שדרה.
אני קולט איך הצורך שלי לחסוך ממנה התמודדויות גורם לה להתרושש ממאגרי ביטחון ועוצמה משל עצמה. קלטתי איך האובר פרוטקטשן שלי מזיק כמו עברייני הפרוטקשן, אותם אלה שכביכול מציעים הגנה, אבל בפועל גוזלים את מה שאתה אמור להרוויח בזכות זיעת אפך.
קלטתי שאני מאמן אותה לייחל לקיצורי דרך. שאני מאמן אותה לחכות למושיע מבחוץ. שאני מאמן אותה להתייאש מהר ולצפות שבכי קורבני יביא איזה גיבור חיצוני שיציל את המצב בשבילה.
קלטתי שאני מאמן אותה להיות דומה לי בחלקים שאני לא אוהב בי, חלקים שאני משתדל לעבוד עליהם, אבל עדיין רחוק מתיקון משביע רצון.
גם בי יש אני שמייחל לקיצורי דרך, שמחכה למושיע כשיש משהו שנתפש בעיניי כ"גדול עליי". שמתייאש כשצריך להפעיל שרירי גוף ואו נפש, כאלה שלא נוח לי להפעיל. שמחכה שמישהו יעשה בשבילי את העבודה "השחורה".
שיודע שכדי להגשים יותר את יעודי, צריך לעשות גם מה שלא אוהב ונוח.
"ממי, תורידי בעצמך את הנעליים"… היא הביטה בי מופתעת. הרגשתי לרגע שהיא מאשימה אותי בבגידה באמון שלה.
היא הייתה בטוחה שאני אוריד לה את הנעליים ואתן חיבוק שמנגב לה את הדמעות.
הבכי התגבר עוד יותר והפך לצופר של רכבת שרואה מכונית עומדת על הפסים. רכבת שמרגישה שהמכונית שעל הפסים לא מתכוונת לרדת. צופר עצבני שמלווה ברקססססססס.
התבוננתי בה בוכה. והרגשתי איך שני קולות עולים בי בו זמנית. קול אחד מוכר, לעזור לה להוריד הנעליים, ולנחם אותה בחיבוק, הרי היא בסך הכל עייפה, מחר נעבוד על גבולות.
ומצד שני קול האגו שמתעצבן מזה שהיא בוכה ככה, ומה פתאום שאני אשנה דעתי, הרי זה יהיה חמור פי שניים. וכבר אמרתי לה שתוריד בעצמה. ולא בריא לשבור את המילה שלי…וכולי וחולי…
מתוך המרווח בין שני הקולות האלה, עלה קול אחר. קול שהגיח מתחת לקליפת האגו. קול שקט ובטוח. התכופפתי אליה, ופשוט חיבקתי אותה. תוך כדי שהיא בוכה. בלי כל כוונה לעזור לה להוריד את הנעליים.
חיבוק נקי. כזה שמנחם את הקושי שלה. שמבין את העייפות שלה. שמבין שלא פשוט לה כרגע. ויחד עם זאת, חיבוק שאומר 'אני עושה לך עוול בזה שאני חוסך ממך התמודדויות. זה בשבילך'.
המשכתי לחבק עד שהבכי נרגע. והיא חזרה לנשום פשוט.
"ממי, נרגעת. יופי. עכשיו תורידי את הנעליים ורוצי לאמא. היא מחכה לך עם מורי באמבטיה". היא התכופפה חלצה הנעליים, ורצה לאמבטיה.
למעשה שלה לא התלוותה אנרגיה של – 'אין לי ברירה, אני חלשה וחייבת לציית' – אלא משהו אחר. משהו שהסתנכרן עם הכוונה האמתית שלי. יכולתי לראות את הגוף שלה מחייך תוך כדי ריצה. והקול שלה שקרא לי לבוא אחריה, חיזק את התחושה הזאת.
הרגשתי שגיליתי בתוכי שכבה בה מתמזגים שני היסודות – אהבה וגבול. גבול נטול מאבק של אגו ותוכחה.
גבול חיצוני שמאפשר התרחבות פנימית. של שנינו.
סדנה להורים: "מהילד שבי אל הילד שלי". 3 מפגשים, מתחילים ב- 26.5, במושב עין ורד.
לפרטים נוספים והרשמה בקרו באתר שלי משמהות
בהחלט מעניין. כמחנך בעברי המשפט "חנוך את הנער על-פי דרכו" פועל פעם אחר פעם.
Comments are closed.