ליאור תבורי נולד לרקוד

לפני פחות משבועיים חזר ליאור תבורי, יחד עם רקדניה הצעירים של להקת החבצלות, הלהקה הייצוגית של העיר נתניה, מטאיוואן. במשך 11 ימים הופיעו חברי הלהקה בפני למעלה משלושים אלף שוחרי תרבות – במסגרת פסטיבל המחול הבינלאומי "נאן יינג". הלהקה, שייצגה את ישראל, זכתה לאין-ספור מחמאות וסיקור תקשורתי מקומי במדינה המארחת. השילוב בין ריקודי עם, מחול ישראלי ומוטיבים הלקוחים מסגנונות ריקוד שונים, הפתיעו את המארחים. 180 רקדניות ורקדנים מתאמנים תחת שרביטו של ליאור תבורי בחמש קבוצות ריקוד. בזמן הקרוב תוקם, מחדש, להקת המחול הבוגרת – בה ירקדו הרקדנים שעברו את המסלול המלא, מכיתה ב' ועד י"ב.

התשוקה לריקוד בערה בליאור תבורי עוד מילדות. "כילד רקדתי בלהקה בהרצליה. מאוחר יותר, כשהייתי בחטיבת הביניים, צצו כל מיני בעיות בלהקה ונאלצנו לעבור לרקוד בעיר נתניה", מספר תבורי.

כילד וכנער, האם הנסיעות האלה, מעיר אחת לשנייה רק כדי לרקוד, לא גרמה לך לפעמים רצון להרים ידיים?
"לא. ברור שהרצון לרקוד והעובדה שמעבר להשקעה הרבה בלימוד ובאימון, זמן רב הוקדש לנסיעות. בכל זאת, הייתי ילד וללא רישיון נהיגה, אבל התשוקה היא שאפשרה לי להתגבר על המכשולים. בעצם הצטרפותי ללהקת החבצלות בנתניה, אפשרה לי להכיר את שולה שמידק, מנהלת הלהקות זו השנה העשרים. החיבור בינינו, האימונים הקשים אך המהנים, סייעו לי כנער לגבש עם עצמי החלטה: להיות רקדן וכוריאוגרף כשאהיה גדול. כדרך חיים. במקביל ללימודים בחבצלות ניגשתי להשתלמויות בארץ ובחו"ל. למדתי סגנונות שונים של מחול והתחלתי בצעדים ראשונים לקראת הגשמת חלומי".

התאווה ללמוד

"אני זוכר, שכרקדן הייתי נשאר גם מעבר לשעות האימונים, כי הערצתי את הכוריאוגרף שלי", מספר ליאור ועיניו נוצצות כשהוא מפליג בזיכרונות ילדותו: "בחנתי כל תנועה שהוא לימד ולא פעם ריחפתי בדמיוני וחשבתי אילו תנועות אני הייתי מלמד. אפילו שחזרתי לביתי, בתום יום אימונים, מצאתי את עצמי ממציא ריקודים ובוחן את עצמי. כל-כך אהבתי את זה – עד שהיה לי ברור שמבחינתי ריקוד וכוריאוגרפיה עבורי הם דרך חיים".

ברשותך אחזור איתך אחורה. איך נחשפת לעולם הריקוד, שבארץ לפחות, בגילאים הצעירים, מזוהה יותר עם רצונות של בנות?
"האהבה שלי למוסיקה ולריקוד בלטה אצלי מגיל מאוד צעיר. דווקא ההורים שלי, שהם אנשים מאוד ליברלים, שמו לב לכישרון שלי. הם ראו שיש אודישנים ללהקה מקומית ושאלו אותי אם אני מעוניין ללכת. כמובן שהסכמתי. גם רקדתי ריקודים סלונים כמה שנים וכך התקדמתי. משם זה היסטוריה. לשאלתך, זה נכון שריקוד הוא ענף מזוהה יותר עם בנות, אבל בתקופה שלי – עד כמה שזה ישמע מפתיע – היו יותר בנים מאשר בנות בלהקה. היום המצב שונה, למרות שבנתניה ישנם לא מעט בנים שרוקדים. המודעות בעיר עצמה והחינוך לריקוד מגיל צעיר, כבר מבית הספר, לצד תכניות ריקוד בטלוויזיה, תרמו ותורמות להגברת המודעות בקרב בנים".

כנער באותה עת, איך החברים לספסל הלימודים קיבלו את העובדה שאתה רקדן, במיוחד בגיל ההתבגרות בו הכל רגיש ויכול להתפרש באופן שונה מהמתוכנן?
"לא הייתה לי שום בעיה בעניין, אבל אני לגמרי מסכים איתך שגיל ההתבגרות הוא גיל בעייתי ורגיש, כי אני רואה את זה היום על הרקדנים שלי. החברים שלי לשכבה הסתכלו על זה כמו שבני נוער רואים תנועת נוער היום. זה דווקא היה נחשב למשהו שווה, כי היינו טסים הרבה לחו"ל ומייצגים את העיר והמדינה בכבוד. המחול הוא סגנון ריקוד שבשונה מבלט קלאסי, לא מזוהה רק עם נשים אלא גם עם גברים. אף פעם לא דרשו מאתנו לבוא עם טייץ או נעליים כאלה ואחרות – כך שלא היה גורם מבלבל".

מזה כשמונה שנים אתה משמש ככוריאוגרף בלהקת החבצלות, ובשנים האחרונות כמנהלה האמנותי. האם המעבר מרקדן לכוריאוגרף הגיע לך טבעי?
"מבחינת המעבר בראש, זה דגר לי המון. זה משהו שהיה ברור לי שאעשה. בשלב מאוחר יותר, המחשבה הפכה ליצירה – בין אם זה בבית כאשר המצאתי תנועות ובין בניסיונות ראשונים עם רקדנים שרקדו איתי בלהקה. הבנתי שאני רוצה להוציא את זה החוצה. את כל החבילה: עם מוזיקה, עם תלבושות, עם פוזיציה. אחרי שעשיתי את הריקוד הראשון שלי וקיבלתי תגובות חיוביות, הרגשתי שבחרתי נכון. מאז, הכוריאוגרפיה מבחינתי היא פשוט התמכרות. אני לא יכול לראות את עצמי עושה משהו אחר. בכל רגע אני מדמיין תנועה, שומע מוזיקה ורואה בדמיוני ריקוד".

המעבר בין ריקוד מקצועי לעולם הכוריאוגרפיה, לצד גיבוש הדרך המקצועית, ארעה בצבא. "במהלך השירות הצבאי לא ממש רקדתי, אלא רק התאמנתי בריקוד על מנת לשמר את הידע הקיים. כמובן, שלקחתי במקביל שיעורים והתמקצעתי בהיבט הלימודי. כאשר השתחררתי התחלתי לעבוד בכל מיני להקות ברחבי הארץ. כשהרגשתי מספיק בטוח, הזמנתי את מנהלת להקת החבצלות בה רקדתי, שולה שמידק, שתצפה בהופעה שלי. בתום ההופעה היא ניגשה אלי וביקשה שנקבע פגישה. בפגישה בה השתתפו מנכ"ל היכל התרבות בנתניה בני אפרים ומחזיקת תיק התרבות צ'וצ'י זילברברג, הוצע לי לשמש ככוריאוגרף הלהקה בה גדלתי. היה ברור לי, שמעבר לכבוד הרב, מדובר באחריות רבה וכניסה לנעליים מאוד מאוד גדולות, כיוון שהחבצלות נחשבת לאחת מלהקות המחול הטובות יותר מסוגה – עם אין ספור הצלחות ברמה הלאומית והבינלאומית".

מהי המטרה שהצבת לעצמך?
"המטרה שהצבנו כולנו היא לפתוח מחדש להקת מחול ייצוגית בוגרת, בה ירקדו הרקדנים שעברו את כל המסלול המלא שלנו. אנחנו בהחלט בדרך לשם".