מה ההבדל בין פוליטיקאי לבין מדינאי?

ההפגנה שארגנו הורי חפר כנגד כוונת העירייה לקחת קומה באופן זמני לטובת בית ספר ממ"ד חדש, הפכה למלחמה פוליטית בין שתי סיעות על חשבון ההורים משני הצדדים

—–

אנחנו שונים. כל אחד הוא שונה, לכל אחד יש תכונות אופי הייחודיות לו, מראה, גורל או דעות פוליטיות… אך לכולנו יש תכונה אחת משותפת: אנחנו דואגים לילדים שלו. החל מרגע הלידה ועד הנשימה האחרונה. מחיפוש המעון המושלם, דרך רישום לגן, רישום לבית ספר…

בית ספר! לאיזה בית ספר לרשום, איזה מורה יהיה לילד שלי , איזו סביבה תהיה לו, מהי תכנית לימודים … הרבה מאוד שאלות הורים שואלים לפני רישום. לאחרונה שמתי לב, שבמקרים רבים ועדי הורים בבתי ספר הפכו לא רק לחלק בלתי נפרד של בית ספר, אלא למובילים בהרבה מאוד מישורים של חיים יומיומיים של תלמידים. וטוב שכך.

בהרבה מאוד מהמקרים ועד הורים עוסק במאבקים מול רשויות. האחרון מתנהל ממש עכשיו בשכונות רמת פולג ועיר ימים. מדובר על הקמת בית ספר בתוך בית ספר.

כאן השוני בינינו. בהרבה דברים אפשר למצוא פשרה, אבל שוב פעם, על דבר אחד לא מתפשרים: על ילדים! אחד רוצה בית ספר חילוני. שני רוצה בית ספר דתי. בדבר הזה אי-אפשר להתפשר ולו מכיוון שאין לאפשר לילד אחד "ליהנות" על חשבון ילד אחר. אני סבור, שאם הממסד המציא את הדבר הזה: בתי ספר ממלכתיים ובתי ספר ממלכתיים דתיים, תפקידו של הממסד למצוא פתרון הולם ושהוא יסבול ולא ההורים ולא הילדים. "הסבל" של הממסד בא לידי ביטוי בתקציבים שצריך להוציא כדי לתת פתרונות מקובלים על ההורים. וכשממסד לא מוכן להוציא תקציבים – מתחילים התארגנויות ומאבקים.

וזאת בדיוק מה שקרה לאחרונה בשכונה הזאת. הורים התארגנו. פנו לכל הרשויות האפשריות. מכתבים, טלפונים, פגישות. הפגנה ראשונה.  ובינתיים – אין תשובה מקובלת. לכן, המאבק יימשך.

התשובה לא מקובלת על ההורים חילוניים, התשובה לא מקובלת על הורים דתיים. אי-אפשר ואסור , לדעתי, לשים ילדים חילוניים ודתיים ביחד – לא בגלל שאין הם יכולים להסתדר, אלא בגלל שבמדינה דמוקרטית גם מגיע לכל הורה לאפשר לשלוח את הילדים בתפיסת החינוך שהוא מאמין, ובעיקר בגלל שאם נותנים כיתה לאחד, גוזלים לאחר. ומה עיריית נתניה מתכוונת לעשות? את הדבר הכי פחות הגיוני: לקחת קומה שלמה מבית ספר צומח ממלכתי למשך שנה – שנתיים ולהותיר את בית הספר ללא כיתת ספורט ועוד, ולהעביר את הקומה לבית ספר ממלכתי-דתי חדש וצומח, שברור לכולם שמגיע להם מבנה. המילה הפרדה מצמררת אותי.

לדעתי, יש מספיק מבנים בשכונה, שאחד מהם ניתן להגדיר כבית ספר. אך מה קורה? זה עולה כסף. זה מצריך תקציב. ואין כאן עניין של דתיים או חילוניים. יש כאן עניין של היגיון פשוט. היגיון שהיה מחייב את כל בכירי עיריית נתניה לעלות לירושלים, לשבת במשרד החינוך ולא לוותר לאיש שם – עד שיימצא פתרון. עד שייצא עשן לבן ויימצא השטח, התקציב והבינוי המהיר לבית ספר ממלכתי-דתי. בשכונת עיר ימים. זהו הפתרון הנכון וגם יש זמן עד לספטמבר הקרוב כדי לבנות בית ספר כזה. ומי שטוען אחרת, אני אזכיר לו שאותה עירייה, עיריית נתניה, בנתה בחודשים ספורים עשרות גני ילדים במכה אחת.

אפרופו ההפגנה. הייתי בהפגנה. לא רציתי לדבר. באתי כאות הזדהות עם ההורים. הגיעו גם עמיתיי למועצה. הם דיברו. אך, תסלחו לי חברים, הפכתם את ההפגנה הזאת למשחק בין שתי סיעות הבית, סיעת "נתניה אחת" וסיעת "למען נתניה". יכול להיות שהמשחק הפוליטי יביא תועלת למאבקם של ההורים משני הצדדים, אך גם יכול להיות מאוד שלא.

זה הזכיר לי שאלה: מה ההבדל בין פוליטיקאי לבין מדינאי?  המדינאי הוא פוליטיקאי המעמיד את עצמו לשרת את עמו. פוליטיקאי הוא מדינאי המעמיד את עמו בתור משרת צרכיו. לא אני אמרתי את זה, אלא ג'ורג' פומפידו, ראש ממשלת צרפת לשעבר. הגדרה מעניינת… זה שראש העיר שלנו היא פוליטיקאית אנחנו יודעים, זו שעתה הגדולה להראות שהיא גם מדינאית (לפחות ברמה המקומית).