נושמות כדורסל

הן מתאמנות בכל יום וחולמות שענף כדורסל נשים יזכה לחשיפה ולמתקנים ראויים. תכירו את קבוצת נערות ב' של אליצור נתניה

——

הכדורסל זורם להן בדם כבר קרוב לשבע שנים והן רק בנות 15. למרות גילן הצעיר הן מגלות אחריות ואכפתיות המעוררת הערצה. מור, נעה ואור מאליצור נתניה מבהירות שהתמדה ורצון הם המתכון להצלחה. בראיון לנתניה און ליין – ksn הן מספרות על החלומות, על הוויתורים, על התקווה שענף כדורסל נשים יזכה לחשיפה הראויה לו וגם על מצב המתקנים בנתניה.

קבוצת נערות ב' בכדורסל של אליצור נתניה, ממוקמת במקום הראשון בטבלה, באזור השרון. הבנות בגילאי 14-15, מצליחות לשלב בין הלימודים וחיי החברה, לבין האימונים היום יומיים והמשפחה. מה שבטוח, שגרת החיים שלהן לא דומה לשגרה נורמטיבית של נערות מתבגרות. ניסיתי לקבל מעט מושג על מה זה כדורסל עבורן, מה הביא אותן דווקא לענף התובעני כל-כך ואיך הן משלבות את הכל יחד.

דווקא כבנות 15, מה גרם לכן לוותר על הטיולים בקניון עם חברות לטובת אולם ספורט וכדור?

אור: "תמיד הייתי מחוברת לספורט, אבל לא לכדורסל. אבא שלי כמעריץ את הענף, דחף אותי לזה. בכתה ב' הוא רשם אותי לחוג, הייתי שנה ועזבתי. רק אחרי שעזבתי הבנתי שאני ממש אוהבת את זה. בכיתה ד' חזרתי לשחק לא עזבתי וגם לא אעזוב".

מור: "אצלי זה התחיל כתחביב משפחתי. אחי התאום יחד עם אבא שלי אוהבים כדורסל ומשחקים לעיתים קרובות. כילדה תמיד ביקשתי שילמדו אותי גם לקלוע וגיליתי סקרנות רבה. בגיל 12 החלטתי לקחת את עצמי בידיים ולרדת במשקל. מלבד השינוי בהרגלי האכילה, הייתי צריכה לשלב פעילות גופנית- וכדורסל היה הספורט היחיד שהיתי מוכנה לעשות".

נועה: "אצלי, בניגוד לבנות, המשפחה לא תמכה בהתחלה וההורים שלי לא באמת הבינו למה הבת שלהם מתעקשת על חוג כדורסל ולא על חוג ג'אז. היום זה אחרת לגמרי, ההורים ראו כמה הכדורסל עושה אותי מאושרת וזה הדבר החשוב להם בסופו של דבר. הם תומכים בי לחלוטין, אין משחק שאבא שלי לא מגיע לעודד אותי".

כמה זמן תופס הכדורסל בחיים שלכן?

מור: "הכדורסל זה רוב החיים שלי. אנחנו מתאמנות כל יום שעה וחצי ולפעמים, לפני משחקים חשובים, יש אימון כפול שזה שלוש שעות, קשות אבל למי אכפת".

נועה: "הרבה פעמים יוצא לנו הבנות להתאמן לבד לפני משחקים חשובים, על חשבון הזמן שלנו. זה אומר הכל על מה זה כדורסל בשבילנו".

ואיך אתן מצליחות לשלב את הכדורסל עם הלימודים וחיי החברה? מה עם קצת זמן למשפחה?

נועה: "בואי נגיד ככה, החיים שלי הם לא חיים נורמלים של ילדה בת 15. כתלמידה אני בעיתית, קשה לי לשבת ללמוד, אז אני עושה את המאמץ וזה הולך לא רע השנה. חברות? החברות שלי הן החברות מאליצור, מהקבוצה, די נדיר שאני הולכת לחברה מהכיתה. אין לי זמן להסתובב עם חברות בקניון וזה גם לא ממש מעניין אותי".

אור: "הלימודים אצלי הן בראש סדר העדיפויות ועם כל האהבה שלי לכדורסל, אין סיכוי שאזלזל בלימודים או לא אלמד למבחן בגלל שיש לי אימון. למזלי שלא קשה לי ללמוד ואני  קולטת מהר, מספיק לי 10 דק' לעבור על החומר כדי להיות מוכנה למבחן ולהוציא ציון גבוה. במקביל ללימודים בבית הספר, אני לומדת לימודים גבוהים: תואר במחשבים, שזה גם מצריך השקעה ומאמץ. זה קשה אבל איכשהו אני מסתדרת".

מור: "אני באמצע. אני משקיעה בלימודים ויודעת שזה הזמן שלי לתת את כל כולי שם, אבל הכדורסל זו אהבת חיי ובגלל זה יש לא מעט לילות בהם אני נשארת עד השעות הקטנות כדי ללמוד למבחן או לסיים שיעורי בית. לוותר על אימון או משחק זו לא אופציה.

עם כל האהבה והרצון של הבנות לצמוח בענף הכדורסל נשים, נראה כי לא הכל ורוד. את הביקורת על ההתנהלות ועל חוסר ההשקעה מצד העירייה הן שמרו בבטן. עד עכשיו. הן מכבדות את הענף ומשקיעות את כל כולן בו, אך מלבדן – כך לפחות התחושה בקרב עשרות בנות המשחקות כדורסל בעיר – אף אחד ממקבלי ההחלטות בעיר לא מכבד או מעריך כראוי את הענף ואת ההישגים המרשימים.

 עד כמה לדעתכן מוערך הכדורסל נשים בארץ בכלל ובנתניה בפרט?

מור: "כדורסל נשים, לצערי, לא מוערך מספיק בארץ ובוודאי לא פה בנתניה. הענף הזה לא זוכה לחשיפה ראויה בעיני וזה עצוב. מספיק לראות את האולם בו אנחנו מתאמנות כדי להבין כמה היחס מזלזל"

נועה: "אם היו מעריכים את כדורסל נשים לפחות בנתניה, לא היו נותנים לנו לשחק באולם בו החלונות שבורים וישנן שלוליות של גשם על הפרקט. לא היינו צריכות ממש להתחנן שיחליפו לנו את הפרקט במשך יותר מחמש שנים (החליפו אותו לפני פחות מחודש). זה חוסר הערכה משווע בעיני"

מהי השאיפה שלכן להמשך הדרך?

לשאלה הזו התשובה של הבנות הייתה זהה וחד משמעית: "לשמור על המקום הראשון בטבלה, לסיים את הלימודים על הצד הטוב ביותר, ולעבור לשחק בליגה הארצית".