המייל האדום
הכל התחיל בחוג טניס שולחן אליו היה רשום בגיל חמש. החיבור שלו לענף היה מידי והוא המשיך והתפתח כשחקן, ייצג לא פעם את ישראל בתחרויות, זכה להישגים מרשימים והוכר כספורטאי מחונן – גם בשירותו הצבאי. עד כאן הכל נשמע ורוד, אלא שלא כך הם פני הדברים. היום, כשהוא חוגג עשור להקמת בית הספר לטניס שלו, כולל סניפים רבים וקצת אחרי שחזר עם נבחרת ישראל הפרא-אולימפית – בה הוא משמש כמאמן הנבחרת מעוד תחרות בינלאומית מוצלחת, מרשה לעצמו עידו בן שמחון לשחרר קיטור, לשים את הקלפים על השולחן ולומר מדוע מדיניות עיריית נתניה רחוקה כרחוק אור מהצהרותיה וניסיונותיה להצטייר כעיר ספורט. לפחות בטניס שולחן. לנתניה און ליין – ksn מדבר בן שמחון פתוח. "הבעיה בכל הקשור למדיניות הספורט בעיריית נתניה, שסדרי העדיפויות לא רציניים והחשיבה אינה יצירתית וזה בלשון המעטה".
למה אתה כל כך כועס ולמי הכעס מופנה?
"אני בעיקר כועס על אותם אלה האחראים על הספורט בעיר ועל התקציבים, שלא מעודדים את ענף הטניס שולחן פה בעיר ולא נותנים לנו את הכלים כדי להמשיך ולצמוח. מידי שנה מקצצים לנו בתקציבים ואני, כבן אדם שמטבעי לא מוכן לוותר על מה שחשוב לי, מוציא מכיסי סכומים עצומים, רק כי זה באמת חשוב לי ואני יודע שאם אין אני לי מי לי. הרבה מעבר לפן התקציבי אני טעון גם על המנגנון העירוני הממסדי – הבירוקרטי: אני, כמו רבים אחרים, הבנתי שאין על מי להסתמך, אני שואל למה לשים רגליים ולהקשות על מי שכבר מוכן לעשות במקומם".
למה אתה מתכוון 'לשים רגליים'?
"פשוטו כמשמעו, אני מרגיש ששמים לי רגליים, וזה בא לידי ביטוי בדברים הכי קטנים. אם אני מגיע למצב שאני צריך להפעיל קשרים ולהגיע להתכתבות באס. אם.אס עם ראש העיר, שזו תטפל בבעיית המזגנים שעליה אני מתלונן מרגע כניסתי לאולם בבית הספר, שזה כמה שנים, זה גרוע מאוד. במיוחד כשזה בא לאחר ניסיונות חוזרים ונשנים לעשות את זה בצורה מסודרת, אבל כשאני מקבל תשובה: "מהרגע שקיבלת את האולם המזגנים לא עבדו, זה מה יש" זה עוד יותר מרתיח אותי, ככה לא מתנהלת עירייה השואפת להפוך את העיר לעיר הספורט של ישראל".
מה אתה מצפה שיעשו?
"זהו בדיוק! אני מצפה שיתעסקו יותר בעשייה ופחות בדיבורים על עשייה. צריך שינוי תפיסתי – החל מרמת התקצוב וכלה ביחס לאלה הפועלים בשטח. ניתן לעשות הרבה מאוד, הבעיה היא בדרך וביישום הקיים. אין באמת חשיבה וההתעסקות היא בסיסמאות, בתמונות לעיתון ובאגו. עצוב לי, שבעיר שלי אין נביא בעירו ובטוח שלא בעירייה. אני, אישית, מבוקש מאוד בענף טניס שולחן. יש לי אין ספור הצעות לאמן ולפתוח סניפים של בית הספר לטניס שולחן בערים אחרות. אני מתעקש להישאר בנתניה. זו האמת שלי וזה מה שמרגיש לי נכון, למרות שלפעמים אני לא מבין את עצמי – למרות שאני שלם עם ההחלטה הזו".
חוץ מללמד טניס שולחן, אתה ממשיך כשחקן פעיל?
"היום אני כבר לא משחק תחרותי. בכללי, הורדתי הילוך בכל הקשור לקריירת המשחק שלי אישית, כי היום אני מקדיש את זמני וכל האנרגיות שלי לקידום הענף ופיתוחו. זה מפעל החיים שלי ואני לא אתן לו לשקוע. אני בסך הכל בן 28 ויש לי עוד המון שנים לתת מעצמי. זה מה שאני מתכוון לעשות, מה גם שאני כבר שלוש שנים מאמן נבחרת הנכים של ישראל – כך שזה לוקח ממני לא מעט זמן".
מהם הסיכויים שנראה אותך בריו 2016?
"קודם כל זה כבוד עצום עבורי. האנשים איתם אני עובד, השחקנים, מדהימים אחד אחד ורוצים להצליח. החלום שלי ושלהם זה להגיע לריו 2016 ואני עושה כל מה שביכולתי כדי להביא אותם ואותי לשם. אני מאמין שזה יצליח. נכון להיום אנחנו מתכוננים לטיסה לתאילנד. יש תחרות בינלאומית גדולה בה אנחנו לוקחים חלק וההתרגשות בשיאה כמו הרצון והמטרה שעומדת לנגד ענינו והיא להגיע כמה שיותר רחוק"
