בקצב של ענת הראל

מאמנת הכושר ענת הראל נחשבת כבר שנים לגורו הנשי של עולם הפיטנס בישראל. רגע לפני שהיא מגיעה לנתניה לרוץ עם בנות העיר, מספרת ענת בראיון אישי ובעיקר נשי על התחביב שהפך בסופו של דבר למקצוע, היכולת לשלב בינו לבין החיים האישיים וגם על איך, בכלל, הגיעה לנתניה.

שנים שאת מזוהה כמעין גורו בעולם הפיטנס הישראלי. איך הגעת לכושר בכלל ולריצה בפרט?
"האהבה לספורט בכלל ולריצה בפרט זה משהו שאני זוכרת אצלי מאז שאני ילדה. אני זוכרת שהייתי שמה אוזניות ויוצאת לרוץ, מתנתקת מכל מה שקורה סביבי ומתחברת לעצמי וזו אהבה שגדלה איתי והתעצמה אצלי עם השנים. תמיד נמנעתי מלהפוך את האהבה הזו שלי לריצה למקצוע".

למה בעצם נמנעת שנים מהפיכת אהבתך לריצה למקצוע?
"מצאתי את עצמי מסרבת להצעות רק בגלל הפחד שזה יימאס עלי. אז עשיתי תואר ראשון במדעי המדינה באוניברסיטת תל אביב. בסופו של דבר מצאתי את עצמי מודה בטעות שלי ונכנעתי לייעוד שלי. למדתי במכון וינגייט והתחלתי לעסוק באימונים מסוגים שונים וההזדמנויות לא איחרו לבוא. כאילו השתחרר בי משהו שהיה כלוא הרבה שנים. מצאתי את עצמי מאמנת, מקבלת הצעות להנחיית תכניות טלוויזיה ותוכניות רדיו בנושא, שאפשרו לי להגשים את החלום שלי ולהצליח לגעת באנשים. לגרום לאנשים לאהוב ספורט, להתחבר לעצמם ולגלות מה הפעילות הגופנית שעושה להם טוב ואיך לשפר את איכות חייהם".

את גרה בתל אביב ומרבית העשייה שלך בתחומיה. מה גרם לך בעצם להגיע לעיר נתניה?
"אני מקימה קבוצות ריצה באופן הדרגתי והשאיפה היא להגיע לכל חלקי הארץ. התחלתי יותר באזור שקרוב אלי שזה תל אביב. לאט לאט אני מתרחקת מתל אביב. במהלך הפרסומים שהעליתי לקבוצות שקיימות, נתקלתי בתגובות של נשים מנתניה שכתבו לי "מה עם נתניה? מתי את מגיעה לנתניה?" הבנתי שיש קהל גדול של נשים המחפשות ורוצות. אז החלטתי לקחת את זה כאתגר. מכיוון שאני לא גרה קרוב, אני צריכה שיהיו איתי עוד מאמנות אז יצאתי לחיפוש אחר מאמנות ראויות שיוכלו לאמן יחד איתי לפי השיטה שלי וזהו, הנה זה קורה. חוץ מזה, אני אוהבת את נתניה. עיר יפהפייה עם יופי של תנאים לספורט".

ענת הראל מרחיבה פעילות. במהלך הפרסומים שהעליתי לקבוצות שקיימות, נתקלתי בתגובות של נשים מנתניה שכתבו לי "מה עם נתניה? מתי את מגיעה לנתניה?"

מהם העקרונות המובילים אותך באימוני קבוצות ריצה?
"הקבוצות ריצה שלי הן קבוצות אימון וריצה לנשים, משום שלא מדובר רק בריצה. הבסיס הוא אמנם ריצה, אבל אני נותנת את המעטפת שמסביב הכוללת תרגילי חיזוק שהם, כשלעצמם, מחזקים ומחטבים את הגוף בלי קשר לריצה עצמה. לקחת נעלי ספורט ולצאת לרוץ, את זה כולן יכולות – אך הרבה פעמים זה מוביל לפציעות ספורט ולייאוש הנובעים מחוסר הידע לרוץ נכון. האימונים שלי משפרים את כל מדדי הכושר שבאמת צריכים, ואני חושבת שזה מה שעושה את ההבדל".

למה, בעצם, האימונים שלך מיועדים רק לנשים. האם קיים גם המימד החברתי שנדמה שחסר לרבות?
"הסיבה שהחלטתי לפתוח קבוצות לנשים בלבד היא, כי ראיתי שיש מסביבי המון נשים שהחלום שלהן לרוץ – אם זה כדי לרדת במשקל, סתם לשפר את הכושר או כי ריצה היא אימון הנותן לאנשים הרגשה מאוד טובה. נשים, לטעמי, קצת נעלמות בתוך הדבר הזה. ברגע שהקבוצה היא מעורבת, הן הרבה פעמים מרגישות מאוימות. לפעמים כי הן חדשות בעולם הריצה ואז הן לא מרגישות בנוח אם הן לא מצליחות לרוץ רצוף, או מפחדות להיות אחרונות. ישנן נשים בעודף משקל שלא מרגישות בנוח בחברת גברים שמסתכלים עליהן. מה שהיה חשוב לי הוא ליצור סביבה שהיא נעימה ותומכת לנשים, ויש לזה גם משקל חברתי ויצירת ידידויות. מגיע לנשים זמן איכות גם לעצמן. מאוד חשוב לי לחבר את האימונים למקום של כיף, מתוך אמונה שזה משפר את האימון עוד לפני שהתחיל".

הסוד הגדול הוא בניהול זמן.

עד כמה את שומרת על קשר עם הבנות שאותן את מאמנת?
"יש לי אחריות מאוד גדולה כלפי כל אחת ואחת מהמתאמנות שלי. את כל האימונים, ללא יוצא מן הכלל, אני בונה. אם לא יוצא לי להגיע לאימון, אני דואגת לשלוח הודעות אישיות למתאמנות, לשמוע איך היה להן ואם נתקלו בבעיה או קושי מסוים. הקשר עם המתאמנות הוא משהו בלתי נפרד מהאימון מבחינתי".

יש לך קבוצות הריצה, תכניות טלוויזיה ורדיו ואת גם אמא לילד. מהו הטיפ שלך להרבה מאוד נשים וגם גברים שקוראים ואומרים איך היא עושה את זה?
"אני חושבת שהסוד הגדול הוא ניהול נכון של הזמן, שזה בעצם לא סוד. זה נכון שאני מאוד מחויבת למקצוע שלי. אני עושה את מה שאני עושה באהבה ועם סיפוק אדיר. עם זאת, אני יודעת לפנות זמן לדבר הכי חשוב לי בחיים וזה הילד שלי. כמובן, גם זמן לעצמי. תמיד אני דואגת לאכול עם הבן שלי צהריים. זה זמן האיכות שלי איתו. עם חברות לא יוצא לי הרבה להיפגש. אז הרבה פעמים, אני פשוט קובעת איתן לריצה. אז יוצא שאנחנו נהנות מזמן איכות אחת עם השנייה, בלי טלפונים. ככה משלימות חוסרים וזה מדהים".