פלמנקו בהלמות הלב

ליאת קפלינסקי (אוטוטו ארבעים אבל ששש… אל תגלו), אם לשניים, נולדה וגדלה בנתניה. אל עולם הריקוד היא נחשפה על-ידי אביה, רקדן ומדריך ריקודי עם שנפטר כשהיא בת שבע בלבד. כמעט 20 שנה מדריכה ומלמדת ליאת ריקוד ומחול. את כל מרצה וחלומותיה היא מרכזת בבית הספר שלה למחול, אותו פתחה לפני כשנתיים. בשבוע שעבר קיימה ליאת סדנא לפלמנקו לקבוצת "צועדים בעיניים עצומות לרווחה", קבוצת עיוורים מנתניה, אותה מלווה דינה ווסרשטיין ושמואל להב שנחשפו לראשונה לעולם הפלמנקו. "יותר ממה שחברי הקבוצה למדו מאיתנו, אנחנו למדנו מהם על עוצמות ותעצומות הנפש", אמרה לנתניה און ליין ליאת

"אחרי שעברתי כל מיני דברים מסוימים בחיי ולאחר המון שנות ריקוד וצבירת ניסיון, סניפים בכל אזור השרון, החלטתי שאני רוצה להיות במקום אחד ולהקים בית-ספר למחול", מספרת ליאת: "ריקוד זה דרך חיים, ללא ספק. במשך השנים התנסיתי בכל הסגנונות. תחילה רקדתי בסטודיו "גוונים" של ציפי ליפשיץ שהיום היא מנהלת את היכל התרבות בנתניה, הייתי במכבי צעיר, למדתי בתיכון 'שרת' בנתניה במגמת מוזיקה, שימשתי כמדריכת כושר קרבי בצבא ומשם לקצונה בחיל הים. בתקופת הצבא יצרו איתי קשר מהלהקה של נטע שיזף ועמדו בפניי שתי ברירות: להמשיך בקריירה צבאית או לחזור לרקוד. בחרתי ללכת עם הלב ולהפוך את הריקוד לדרך חיים. סיימתי תואר ראשון בחינוך גופני ויציבה נכונה במכון וינגייט, למדתי בספרד שנים רבות ועד היום אני נוסעת לספרד להשתלמויות. הצורך ללמוד עוד ועוד טבוע בי".

האם את זוכרת מתי נדבקת בחיידק הריקוד?
"מאז ומתמיד. אבא שלי היה רקדן ומורה לריקודי עם. הוא נפטר כשהייתי בת שבע. אחיו התאום רוקד עד היום. אני חושבת שזה מה שנתן לי את ההשראה והחיבור, לגמרי, כי בבית תמיד רקדנו – גם כשהייתי קטנה. אני זוכרת שהוא היה יוצר לידי, מכין כוראוגראפיות לשיעורים שלו והיינו רוקדים יחד. הוא נטע בי את האהבה הזו באיזשהו מקום".

כיום את גרה בויתקין
"נכון, הסטודיו שלי שם. אנחנו מלמדים את כל סגנונות המחול: קלאסי, מודרני, היפ-הופ, ג'אז, בלט וכמובן פלמנקו שזה הסגנון שאני הכי מתחברת אליו. הפלמנקו הוא סגנון מוזיקה צועני, מורכב. אני משתדלת להכניס לתוכו את כל הסגנונות שאני גדלתי עליהם, בעיקר מודרני וקלאסי", מסבירה.

למה דווקא פלמנקו?
"זה משהו שבא מהלב, מהנשמה. התחברתי אליו כבר בגיל 16. הפלמנקו פועל מתוך אינטואיציות, בנוי ממקצבים מאד מסובכים, יש קרוב ל-70. השילוב של תנועות ידיים ורגליים מאד קשה. סליחה, לא קשה, אלא מאתגר, אבל זו חוויה עצומה. אנחנו מופיעים באזור השרון, מתנדבים בכל מיני בתי אבות ועמותות, הופענו בפסטיבל הגיטרה, בכיכר העצמאות, בעדלאידע, ביום העצמאות… יש כל מיני אירועים שאנחנו לוקחים בהם חלק. בנוסף, הלהקה הבוגרת מופיעה בימי הפלמנקו של סוזן דלל והתלמידות ניגשות לתחרויות".

בשבוע שעבר התארחה אצלכם עמותת "צועדים בעיניים עצומות לרווחה" מנתניה
"נכון, מדובר בעמותה בראשותה של דינה וסרשטיין שמנהלת אותה לצד שמואל להב. מדובר בעמותה של אנשים עיוורים. הקבוצה הגיעה כדי לקחת חלק בסדנת פלמנקו. זו הייתה חוויה מדהימה. חלקם לא רואים מילדות, חלקם התעוורו במהלך החיים והם באו לחוות את חווית ריקוד הפלמנקו. היה מרגש מאד. אני הכנתי מערך שיעור ובסוף אמרתי לעצמי 'ברגע שהם יגיעו, אני אזרום איתם, קודם כל ארגיש אותם. את האנרגיות שלהם…' וכך היה. הם אנשים מצחיקים, מקסימים מלאי שמחת חיים שרוצים ליהנות מהחיים. לאט-לאט התחילו לקום ולרקוד תוך כדי המון מגע שקיבלו מאתנו, יחד עם הנשים שרוקדות אצלנו בסטודיו שהגיעו לעזור ולהדריך. היה ממש שמח ובסוף השיעור כולם עמדו במעגל וכל פעם הכנסנו מישהו אחר לרקוד, הם פשוט רקדו באקסטזה אדירה. זה היה מרגש. כיף גדול לתת ולקבל אהבה. במיוחד, את יודעת, כשאת באה עם חששות, לא יודעת איך זה יעבוד, שלושים ומשהו אנשים מבוגרים… והיה פשוט מושלם. יצאתי משם באופוריה של כמה ימים".

בשנים האחרונות ההיפ-הופ קצת השתלט על זירת הריקודים
"נכון. הפלמנקו הוא עדיין נישה מאד מיוחדת, ואילו ההיפ-הופ הוא להמונים – לכל מי שרוצה לרקוד. יותר חדשני, יותר פופולרי. אל תשכחי שבפלמנקו צריכים להיות מאד מדויקים ומתוזמנים: שמיעה, מקצבים, מחיאות כפיים, רקיעות ברגליים… זו פשוט הנאה צרופה. יש לי איזה משפט שאני כותבת תמיד, קראתי אותו באחד הספרים: לרקוד כדי לחיות, לחיות כדי לרקוד. זה המוטו שלי לחיים".

מה עם בנים שרוקדים, יש?
"הלוואי והיו יותר. אין מספיק לצערי הרב. בבית הספר לומדים אצלי תלמידים מגילאי שלוש עד 70 פלוס. אני מלמדת כבר בערך 20 שנה… מאז ומתמיד לא היו המון בנים שעפים על ריקוד כמו בנות. במופעי הסיכום שלנו לוקחים חלק מוזיקאים מהשורה הראשונה בארץ, זמרים ונגנים בלייב, מוזיקה חיה, שזה עוד משהו שאנחנו מלמדים כאן, להקשיב למוזיקה, להבין מוזיקה תוך כדי תנועה וריקוד, כדי שלא יהיה מכאני אלא אמיתי. אני לא באה רק ללמד, אלא להעביר מסר לחיים. הריקוד הוא טיפול וחיזוק המודעות האישית והגופנית, העצמה נפשית ודרך להביע, לדבר, להוציא ולשחרר".

אהבתם? עשו לייק ושתפו. לעוד כתבות ומאמרים נוספים על כל מה שקורה בנתניה ובישובי הסביבה: נתניה און ליין – ksn