צו איסור פרסום – חוק או צחוק/ יוני ג'ורנו

קשה להתחמק מהכותרות העסיסיות באמצעי התקשורת השונים, בהם ערוצי הטלוויזיה, הרדיו והעיתונים מתפתלים ומנסים לעקוף באמצעות רמיזות את צווי איסור הפרסום. בינתיים, שיטוט קטן באינטרנט וכולנו נוכל לגלות – לא רק את שמו של החשוד אלא גם מה נהג לאכול אותו חשוד שהיה בן שלוש בגן רבקה.

הפרשה החדשה-ישנה שמסעירה את התקשורת הארצית היא "פרשת השר-הפסטיבל והסקנדל". אז נכון שבשנת 2011 העיתונאי המוערך, רביב דרוקר, ערך תחקיר עומק בתכנית "המקור" ונכון שמשם זה עבר לבדיקת משטרה. אז מה אם ראש האגף שחקר בזמנו, תנ"צ ברכה, היה לכאורה עסוק בעניינים עם הרב המקובל. אז מה, בסך הכול, היה לנו בפרשה. שטויות. רק מיליון שקלים (על-פי החשד) מהכספים שלנו שהועברו, לכאורה, לטובת "חברה" של השר לשעבר החשוד, שהיא – במקרה – עובדת בחברת הפקות גדולה, שבמקרה מתעסקת בעיקר בעולם הסטודנטים. והיה גם אדם נוסף בתפקיד מפתח בעולם הסטודנטים ששמו שורבב. היום הוא ח"כ מכהן, אבל הוא בכלל טוען בתגובתו שהצטרף לפסטיבל, רק אחרי שאותה חברת הפקות שעובדת בה אותה "ידידה" של השר לשעבר, שהעביר לכאורה רק מיליון שקלים מכספנו לטובת קידום אינטרסים של כולם חוץ מאלה שמשלמים את כספי המסים.. בקיצור, אני כבר מבולבל.

יותר מהכול אני כואב. כואב איך מתנהלים העניינים שם למעלה. מה שעצוב בעיני זה, שהשר לשעבר אינו נמצא כיום בכנסת ולא בגלל אותה פרשה שכולם ידעו עליה. הוא לא נמצא בגלל דברים הזויים אחרים, שלא מצופים משר בישראל לנהוג כפי שנהג.

אז מה היה לנו ? מפיקה, חברת הפקות, עולם סטודנטיאלי, הנהגת הסטודנטים הארצית, בת זוג או יש לומר "מקורבת לשר" וכמובן שר במשרד ה… שבמקום לקדם את ענייני משרדו מכספי הציבור שלנו, נחשד כי מימן את חברת ההפקות של חברתו לטובת קידומה האישי והכול, לכאורה, לעשות כיף לסטודנטים בפסטיבל בן שלושה ימים.

אני יודע הרבה יותר ממה שאני יכול לכתוב, כולל כולם. לצערי, אני עדיין מציית להוראות צו איסור הפרסום. הייתי בתפקיד מנכ"ל אגודת הסטודנטים בנתניה באותה עת. את הסיפור הזה שמעתי, בדיעבד, אולם את כל המעורבים אני מכיר גם מכיר.

ברגעים אלה הם מורידים פרופיל, נכנסים מתחת לגל ומחכים שהסערה תחלוף. אלה שכן נוברים בפרשה מקווים, שאולי, על הדרך, ייפתחו מחדש כמה מכרזים ופרוטוקולים ישנים ויתגלו עוד הפתעות ולא פחות חמורות.

חשוב לי לומר, שאני לא מדבר על אגודת הסטודנטים שאני עמדתי בראשה וגם לא על אגודות סטודנטים בקמפוסים הנוספים. אנחנו, בעניין הזה, היינו בורג קטן במערכת. אז היו יושבי ראש אגודה שהיו שולחים ייפוי כוח לישיבות נשיאות, אני אגב, השתדלתי להיות נוכח ב-100% מישיבות הנשיאות, גם אם אנחנו בכלל אגודה קטנה של נתניה, ששווה בקושי שני מנדטים במועצה הענקית.

אבל פתחנו בכלל בנושא צו איסור הפרסום. בכך גם אסיים: מי שרוצה לקבל המחשה למה שכתבתי מוזמן להיכנס לגוגל להקיש צירופי מילים של הפרשה הנוכחית, קרי: סטודנטים, אילת, שר לשעבר, מפיקה, מיליון שקלים והופ… יקבל את כל הסיפור המלא. הסיפור, ששם בערוצי הטלוויזיה לא יכולים לדווח, אבל באתרי האינטרנט כל הפרטים מוצפים. אז האם בכלל ניתן לאכוף את צו איסור הפרסום ? שאלה טובה, התשובה במדינת ישראל בה חוק הוא צחוק, היא בגוף הכתבה – ועד שרשויות האכיפה לא ישלחו לכלא כמה מפרי צו איסור פרסום, והמעורבים בפרשיות לא יתבעו אישית בעשרות אלפי שקלים או מיליוני שקלים את אלה שהפרו את צו איסור הפרסום והעלו לאינטרנט פרטים שאסור, כלום לא ישתנה במדינה שמזכירה יותר ויותר, בדרך בה אוכפים חוקים, רפובליקת בננות!