ציוני זה הכי

רב"ט עמנואל סלומיני בן ה-21 מיהר בצהרי יום שישי אל דירתו בנתניה. כשהגיע, פשט את המדים והחל בהכנות לקראת שבת. כאדם מאמין, יום השבת עבורו הוא יום מיוחד. אל ביתו הזמין שני חברים, כמוהו, חיילים בודדים שעזבו את כל הנוחות המשפחתית, החברים איתם גדלו והמדינה בה התגוררו. קצת לפני כניסת השבת התקשר אל משפחתו.

עמנואל המתגורר בגפו בנתניה, נולד וגדל ברומא. ביולי 2013 הגשים חלום ועלה לישראל. שנה מאוחר יותר התגייס לצה"ל ונשלח למחוו"ה אלון, בסיס של חיל החינוך בו מתמחה הסגל הפיקודי בהכשרת חיילים מאוכלוסיות ייחודיות – בהן חיילים בודדים רבים. אחרי שלושה שבועות של טירונות החל עמנואל בהכשרתו בנפה הסדירה – כחייל בחטיבת הלוחמים והלוחמות של פיקוד העורף.

"בתחילה, לא הכרתי כלל את החטיבה הזו, הנפה הסדירה, מכיוון שמדובר בחטיבה חדשה יחסית. רק כשהגעתי, הבנתי מה זו החטיבה הזו. מאז אני מאוד נהנה מהשירות", מפרט עמנואל על שירותו. "אנחנו מבצעים שלוש כוננויות בכל זמן נתון – חי"ר, אב"כ וחילוץ. תרגלנו פעמים רבות את המעבר בין הכוננויות והוא קשה ומיוחד. לשמחתי, מעולם לא חוויתי את המעבר בזמן אמת".

הרומן של עמנואל עם מדינת ישראל והציונות התחיל עוד לפני שהוא יכול לזכור, עם ביקורו בארץ בגיל שישה חודשים. "במשך שנים הייתי מגיע לפה לכמה ימים, מדי מספר חודשים", הוא מספר לנתניה און ליין: "ההחלטה שלי לעלות נבעה מהתחושה שכאן, בישראל, זה הבית שלי. איטליה, מבחינתי, הייתה מקום לסיים בו את הלימודים שלי. פה תמיד רציתי לחיות. פשוט לא ראיתי מקום אחר חוץ מהארץ".

כל בני משפחתו של עמנואל ממשיכים להתגורר באיטליה. אביו, עובד כמכונאי ואמו עקרת בית. שני האחים שלו מתגוררים עם ההורים – אחד עובד עם האב במכונאות רכב (גם לעמנואל תעודה במקצוע ש.א) ובן הזקונים לומד.

"המשפחה שלי ידעה שיש סיכונים מסוימים במעבר שלי ארצה. עם זאת, הם יודעים שזו המדינה שלנו, שצריך להגן עליה, שנכון לעשות את זה. אני חושב שכולם, גם מי שאינו מתגורר בישראל, צריכים לשרת לפחות מספר חודשים בצה"ל, להתנדב".

כיצד מתמודדים עם הניתוק הגיאוגרפי מבני המשפחה?
"מתמודדים. מאז שעליתי לארץ הפכתי לאחראי הרבה יותר. אין לי את אמא לידי שמכינה לי אוכל או אבא שאוכל להתייעץ איתו בכל רגע. המרחק מאפשר, דווקא, למרות הגעגועים הרבים, לפתח את העצמאות האישית. למשל, במאי האחרון הגיע ארצה סבא שלי כדי לבקר אותי. זו לא הייתה הפעם הראשונה בה הוא ביקר בארץ, אך היא הייתה האחרונה. סבא שלי נחת בישראל בעשרים במאי. שיש ימים לאחר מכן, בתאריך 26 במאי הוא נפטר. הכאב הוא עצום, אבל אני יכול רק לומר תודה לצה"ל שסייע לי ולחברים שהגיעו להלוויה. עבורי, החברים שלי מהצבא הם המשפחה השנייה שלי".

הנפה הסדירה, שהוקמה בשנת 2013 עת הגדודים המרכיבים אותה אוחדו לנפה סדירה אחת, מורכבת מלוחמים ולוחמות ונמצאת תחת פיקודו של אל"מ יאיר ברקת – לשעבר מפקד מחוז המרכז. בעבור עמנואל, חבריו לגדודים הם המשפחה השנייה שלו. המסלול המשותף שעברו הלוחמים, אשר מגויסים בשלושה מחזורי גיוס בשנה, תרמו לאיחוד וכמובן לתחושת השייכות. המסלול, בן שמונה חודשים ואשר כולל לוחמת חי"ר (05), חילוץ (07) ואב"כ (אטומי, כימי וביולוגי), נחשב למסלול ייחודי – כיוון שלוחמי הנפה הם היחידים בכל צה"ל שעברו הכשרה בכל שלושת התחומים.

התפקיד בו אתה משרת נחשב לייחודי, מאתגר וקשה. איזה משפט אימצת לעצמך ברגעי משבר?
"אני תמיד אומר לעצמי: 'אם תאמין שאתה יכול, זה אומר שכבר עשית חצי מהדרך'".