קולה של אמא ;-)

יום שלישי השבוע התחיל כיום נורמלי למדי וללא כל רמז לבאות. שלוש פעמים Snooze, הנקה, סנדוויצ'ים, הסעות. אחר כך רבע שעה לעצמי המוקדשת להתחפשות לאשה סמי-רצינית שמנהלת סמי-קריירה ו…הופ! החוצה אל הקור, אל הלו"ז הצפוף של היום.

ימי שלישי בבוקר בין השעות 8:45 ל-9:45, לפני העבודה, מוקדשים אצלי בחודשים האחרונים לשיעורי פיתוח קול. כן כן, שמעתם נכון. מה יש לאשה בוגרת, מהנדסת תכנה בת 41, שפויה בדרך כלל, לחפש בשיעורי פיתוח קול? זאת שאלה בהחלט לגיטימית. אנסה לענות עליה בקצרה.

זמן קצר אחרי שגיליתי את הכתיבה בבלוג חביב זה, ניצתה בי גם אהבה לכתיבת שירים. אני יודעת, אני יודעת, זה מוזר, זה מפתיע, וזה פרץ כאילו משום מקום. אני נושמת שירים ונושפת מנגינות. לי ולחבר יש הרכב קטן ואפילו מספר לא מבוטל של שירים שאנחנו די גאים בהם בסך הכל. כיף גדול. יש רק כשל אחד מבחינתי בכל האידיליה הזאת. מה אני אגיד לכם? לא מתה על הקול שלי. אוהבת לשיר באמבטיה אבל מתביישת לשיר בפומבי. בכל זאת, במסגרת האני החדשה, זאת שנמצאת בשיפור מתמיד, החלטתי להיכנס באמ-אמא של הבעיה ופשוט ללמוד לשיר פעם אחת ולתמיד.

וזה מוביל אותי בחזרה ליום שלישי האחרון, לשעה 9:45 בבוקר, לסופו של שיעור פיתוח קול. מולי יושבת המורה הנפלאה שלי, אני מתאמנת על שיר מקורי שלנו, מרגישה תחושת התעלות מעורבת במבוכה קלה. התעלות כי השיר מרגיש לי ממש טוב ונדמה לי שאני אפילו נשמעת סבבה וגם מבוכה כי אני לא אדל ולא ביונסה אז מה פתאום אני שרה.

לאחר כמה מחמאות מהמורה\ פסיכולוגית לעת מצוא שלי, אני מרחפת באוויר כל הדרך לאוטו. מתניעה, זורקת את הטלפון בין הרגליים כהרגלי ונוסעת לכיוון העבודה האמיתית שלי. כיף לי, אני במצב רוח טוב ויצירתי, ואני מתאמנת באוטו על השירים שלנו. אני מרביצה שירים מכל הלב ללא שום עכבות ועפה על עצמי. אתם אולי מכירים את התחושה, לשיר באוטו, לשיר במקלחת… רק אני ואלוהים שומעים אותי עכשיו. או ככה לפחות חשבתי…

חמש דקות!!! חמש דקות של נסיעה!!! מה כבר יכול לקרות בחמש דקות של נסיעה תמימה לעבודה?

אני מגיעה לחניון של המשרד ובזווית העין משהו בטלפון מהבהב לי מוזר. הדופק מתחיל לעלות לי – למרות שאני עדיין לא יודעת למה. נדמה לי שראיתי המון הודעות וואטסאפ שנשלחו ממני ואת התגובה "כוכבת חדשה נולדה". הדופק מתגבר ואני מתחילה להזיע. "הילדות בטח שוב שיחקו לי עם הטלפון", אני משקרת לעצמי ומחנה את האוטו.

אני מפחדת להציץ במסך. יש לי הרגשה ממש (!) אבל ממש (!!!) לא טובה. על החיים ועל המוות. אני מסתכלת בסיוט הטכנולוגי הבא המתגלה למולי:

לא לא לא לא לא לא לא!

זה לא באמת קרה עכשיו! לא באמת שידרתי את עצמי בטעות שרה בקולי קולות ובשיא ההתלהבות לקבוצת הוואטסאפ של הגן של הבת שלי.

זה לא באמת קרה.

זה לא באמת קרה לי.

זה קורה בסדרות טלוויזיה כמו "רמזור" או בסרטי קומדיה מטופשים כמו "אמריקן פאי". זה לא קורה במציאות, לאנשים אמיתים, פסאודו נורמטיביים, בעלי מקצוע אמיתי ותדמית אמיתית וסבירה (כלומר, עד עכשיו בכל אופן…)

אני בוהה במסך. מה עכשיו? איך אני יוצאת מהפדיחה המטורפת הזאת?

"שחקי אותה כאילו את לא ממש מתבאסת, כאילו במקרה הקליטו אותך באמצע חזרות ואת ממש בסבבה עם זה" אני אומרת לעצמי, וכותבת את ההודעה הבאה:

מחכה לתגובות. ההורים בקבוצה משתפים פעולה בינתיים תודה לאל, ולא נרשמות הסתלבטויות על חשבוני. כל שנותר לי עכשיו הוא לא להגיע יותר לגן, כולל טקסים, עד סוף השנה.

עולה למשרד ולא יכולה שלא לשתף את חבריי בפדיחת העל הזאת. הם מנסים לנחם אותי שזה לא כזה נורא, אבל זה כן כזה נורא. היחידה שגורמת לי להרגיש קצת יותר טוב עם עצמי היא חברה קיבוצניקית, שמספרת שקרה לה מקרה דומה. הטלפון נלחץ לה בטעות בכיס באמצע ריב עסיסי עם בעלה ושידר תמליל מדויק של המשבר הזוגי הזמני שלהם לקבוצת הוואטסאפ של הקיבוץ.

אני יושבת ומחכה לגל היומי הקבוע של הודעות וואטסאפ בנושא "רישום לגן לשנת הלימודים הבאה". בוא גל,  בוא ושטוף איתך מהפיד כל עדות לבושות שעשיתי לעצמי היום. כלום. אף לא הודעה אחת בנושא. הלווו??? מה קורה??? שיא עונת הרישום!!! לא שמעתם??? לא ידעתם??? דווקא היום??? דממה! בכל יום בשבוע האחרון עשרות הודעות "איך גן דפנה?" \ "איך גן אייר?" \ "מי קיבל גן האלונים?" ודווקא היום, כשאני צריכה אתכם, פתאום דממת אלחוט…

"יכול היה להיות יותר גרוע", אני מנחמת את עצמי. הרי אם ההקלטות היו נשלחות בטעות לקבוצת הוואטסאפ של הכיתה של בתי המתבגרת, היינו נאלצים לעבור דירה שלא לומר לרדת מהארץ.

ואם ההקלטות היו נשלחות לקבוצת הוואטסאפ של הצוות שלי בעבודה? אני לא יכולה אפילו להכיל את המחשבה…

בהמשך היום אני אוגרת עוד כמה סיפורים שגורמים לי להרגיש מעט פחות רע לגבי עצמי. לנוחיותכם, ריכזתי אותם בטבלא שלפניכם, תרגישו חופשי להוסיף שורה משלכם:

מי שלח למי ובאיזה הקשר?

אם כך, זאת הטכנולוגיה שדופקת לנו את החיים. ובחיי שאני יודעת לתפעל טלפון. אני מהנדסת תכנה אלוהים אדירים. אני לא איזו סבתא שקיבלה עכשיו טלפון, פשוט, פשוט, הטלפון היה מונח לי בין הרגליים, אתם מבינים? והוא נלחץ, וזה יכול היה לקרות לכל אחד, אבל למה? למה לעזאזל זה קרה דווקא לי? ולמה לעזאזל בזמן ששרתי ולא סתם, נניח, בכל נסיעה אחרת שבה אני שומעת רדיו?

אני אגיד לכם למה. כי אין נסיעה שבה אני שומעת רדיו. כי מאז שגיליתי את אהבתי לכתיבת שירים אני שרה באוטו בכל נסיעה. כי אין לי זמן אחר. כי יש לי עבודה במשרה מלאה, ארבע ילדות ושבע ערמות כביסה לקפל ולכן האוטו הוא חדר החזרות שלי. ואולי זה רמז שהגיע הזמן עבורנו לצאת מהארון ולעלות לבמה. מי יודע?

תכנית העל שלי להתחמק מפגישה עם כל הורי הגן מעתה ועד עולם לא צלחה, עקב מסיבת יום הולדת שהתקיימה, כמובן, איך לא, באותו היום ממש. לקחתי נשימה עמוקה, נתתי יד לילדה, ופשוט נכנסתי פנימה ליום ההולדת. התמנגלתי, התבדחתי על חשבון עצמי, מזערתי נזקים ושרדתי. האמת, שהאמהות בגן הזה מצאו חן בעיני מתחילת השנה, אבל על-כך שהן לא בהו בי, לא התלחששו עלי, ולא נתנו לי להרגיש מטומטמת, אני אסירת תודה להן מאוד. אתן נהדרות :-)