ראשונה בין כולם

אל המקום הראשון במירוץ הלילה  של תל-אביב אשר התקיים בשבוע שעבר הגיעה אלה פינוס, צעירה בת 26 מפרדסיה, שעדיין מחכה שמישהו יצבוט אותה ויסביר לה שזה אמיתי.

 "חציתי את קו הסיום עם תוצאה של 38:33 דק' ל-9.93 ק"מ. זה שיא אישי עבורי ואני בשוק שהצלחתי, רצתי הרבה יותר ממה שחשבתי שאני מסוגלת", אומרת אלה פינוס תוך כדי התנשפות אל שפופרת הטלפון.

אלה מבקשת שאסלח לה ומספרת כי היא בדיוק רוכבת על אופניה בדרך לביתה שבת"א, שם היא מתגוררת כיום לאחר שהשלימה את התואר הראשון בהנדסת חשמל באוניברסיטת תל-אביב.

 "יום עמוס אימונים"? אני שואלת והיא משיבה: "כן, גם הרבה טלפונים מעיתונאים סקרנים. זה מטורף, כמה אנשים תופסים מניצחון במרוץ שכזה", אומרת בצניעות. "יש רצות הרבה יותר טובות ממני שרצות עוד מגיל צעיר".

איך למעשה הכל התחיל?

"התחלתי להתאמן ברצינות לפני כשלוש שנים. באופן מקצועי לפני שנתיים. את השינוי הרציני עשיתי ממש לא מזמן, כשהתחלתי לעבוד קשה ובאינטנסיביות עם עמית נאמן, שהוא הרבה יותר ממאמן אתלטי, הוא דחף אותי להצלחה והאמין בי מאד. לא היה פשוט לשלב בין השניים: להיות סטודנטית לתואר שהוא לא קל ולעשות ספורט תוך כדי אימונים על בסיס שבועי. זה לוקח ממך הרבה משאבים: אנרגיה, זמן, כוח…".

 ספורטאים רבים בישראל נאלצים לממן את עצמם את האימונים, כיצד הסתדרת כסטודנטית?

"לשמחתי קיבלתי חסות ממשפחת "אדידס", שהייתה עדה לשיפורי זמני הריצה שלי במהלך האימונים והחליטה לתמוך בי. החל מחודש ינואר החברה שלחה ציוד לביתי ועזרה לי מאד. ציוד לרץ הוא משמעותי, במיוחד אם אתה סטודנט, כי כל זוג נעליים למשל נע בין עלות של 600-700 ₪. אנחנו מחליפים נעליים כל חודשיים. יש נעלי אימון, נעלי תחרות, ביגוד מסוים… זה המון כסף. למזלי, אני לא משלמת את זה".

מדוע את כל-כך מופתעת מהניצחון?

"היה קשה. לאורך רוב הדרך הייתי ממוקמת במקום השלישי, עד לק"מ השביעי. החל ממנו התנהל מאבק עיקש וקשה מול מתחרות אדירות, שהשאירו אותי בלי טיפת חמצן ודחקו אותי אל קצה גבול היכולת. הכרתי את המתחרות שלי, אני מתכוונת לאלה שמוכרות בעולם הספורט. בסך-הכל רצו שלושים אלף אנשים סתם בשביל הכיף, אבל את המקצועניות אני מכירה. ידעתי כמה כל אחת מהן עושה בעשרה קילומטרים. על-פי חישובים מנבאים, הייתי אמורה להגיע רביעית. בקילומטר השמיני עקפתי בזריזות. הבחורה שהתחרתה מולי לא ויתרה לי. היא נתנה פייט ונלחמה ממש. אחר-כך גם ראיתי את חברה שלי, שהיא הרבה יותר טובה ממני. כשהגעתי אליה חשבתי שאני חולמת. רצנו יחד שלושתנו והתחרנו ראש בראש – עד שהגברתי את הקצב וברחתי להן. לנצח במהירות כזו… חלום שלא דמיינתי בשום תסריט, זה הוציא ממני המון".

 האם  זכית בתחרויות בעבר?

"זכיתי לפני כן במרוצים, אבל לא בסדר גודל כזה. אין-ספק, שזה ההישג הכי גדול שלי עד היום. חשוב לציין, שהבחור שהגיע למקום הראשון יחד איתי הוא נעם נאמן, הבן של המאמן שלי. שנינו מתאמנים יחד וזה לא צירוף מקרים. אנחנו באמת עובדים קשה, רצים כמאה קילומטרים בשבוע וזה שוחק. עונת האתלטים מתחילה מספטמבר עד יולי, בשאר הזמן אנחנו בפגרה – מה שאומר שזה המירוץ הראשון שלי לעונה שהתחילה בחודש שעבר. להגיע לכושר שיא בתחילת עונה זה ממש נדיר, נותן לי יתרון ענק וממקם אותי די טוב בנוף בארץ".

 איך הגיבה המשפחה?

"רק כדי שתביני עד כמה הופתעתי, שאפילו לא אמרתי להם שאני משתתפת בתחרות. פשוט התקשרתי אליהם לאחר הזכייה והם היו בהלם. בכיתי המון והיה מרגש כשעליתי על הפודיום. אחי הגדול, מתן, שהוא סטודנט במכללת נתניה ומבעלי מועדון הלנון, הוא זה שדחף אותי לרוץ לפני כשלוש שנים. אני זוכרת שאמרתי לו "עזוב, מה לי ולזה?" אבל לאחר המרוץ הראשון ממש התאהבתי ונשאבתי לתוך הדבר הזה. גם אבא שלי התחיל לרוץ בעקבותיי ובשנה שעברה רצנו יחד במירוץ.

איך ההרגשה של אחרי?

"דרייב מטורף. הזכייה נתנה לי רוח גבית והטעינה לי מצברים. אנשים פונים אליי ומספרים לי שאני נותנת להם השראה ומשפיעה עליהם. זה מחזק אותי. כשהיה לי קשה באימונים, הייתי שואלת את עצמי כל הזמן: "למה? למה אני מאמללת את עצמי? למה אני עושה את זה?" אז הנה, סוף-סוף קיבלתי את הלמה שחיפשתי כל-כך הרבה. עכשיו, כשסיימתי ללמוד, ירד ממני עומס ולחץ. הראש שלי פנוי ואני מצפה לקפיצת מדרגה משמעותית. בנוסף, אני מקווה שהעונה תמשיך להיות טובה ושאוכל לכבוש יעדים. תודה לכולם על הפידבקים והפרגונים. זה באמת מחמם לי את הלב".