דודו ארז לא עושה צחוק מהעבודה

יומו של דודו ארז עמוס. הוא נע ונד בין צילומים לסדרות ולתכניות בהן הוא משתתף לבין הופעות. האהבה למשחק פעפעה בו עוד מילדותו, כשלמד בבית הספר הוותיק למקצועות הבמה "הבוסתן", אחד המוסדות המוכרים יותר בנתניה ובארץ בכלל. בראיון לנתניה און ליין מספר דודו על המרדף אחר החלום, הוויתור על קריירה בעולם המשפט ובכלל זיכרונות מהעיר נתניה.

מה גרם לך לעזוב את עולם המשפט ובעצם להגשים חלום ילדות ולעלות מחדש על במות?
"נולדתי וגדלתי בנתניה. כילד למדתי בבית הספר היסודי "ביאליק" ובהמשך בתיכון "טשרניחובסקי". תמיד אהבתי את הסטנדאפ ואת הבמה, ולכן למדתי בבוסתן. למרות אהבתי לתחום, כשבגרתי למדתי משפטים באוניברסיטת תל-אביב. עבדתי, בין היתר, במשטרת ישראל בפרקליטת הפלילית, אבל אז, המשחק שוב דגדג לי. אז החלטתי לעזוב הכל וללכת להגשים את חלום הילדות ולהפוך אותו למקצוע".

לא לקחת סיכון גדול מדי, מעבודה רצינית בפרקליטות לעבור לסטנדאפ ועבודה במועדונים?
"הסיכון הכי גדול, הוא לא לקחת סיכון בכלל, כי אז אתה בטוח נכשל. נכון שיש את כל הסיבות להרים גבה כי עברתי ממצב קיצון למצב קיצון, אבל זה מה שתמיד רציתי לעשות ומה שתמיד חלמתי לעשות אז למה שלא אנסה? מה שאגיד עכשיו אולי ישמע קלישאתי, אבל זה כל-כך נכון: אנחנו חיים רק פעם אחת. אם לא ננסה להגשים את עצמנו ואת החלומות שלנו בפעם הזו שאנחנו חיים, אין הזדמנות שניה. אני תמיד בעד לנסות כל דבר, לאו דווקא בעבודה, במקרה הכי גרוע ניכשל, אז מה? לפחות ניסיתי ולא נשארתי עם תחושת הפספוס של וואי איך לא עשיתי את זה…".

באיזה גיל בעצם עצרת הכל ונכנסת לעולם הסטנדאפ?
"באזור גיל 30, למעשה, נכנסתי לעולם הבידור. הגעתי באמצעות חבר טוב שלי שלמד איתי בכיתה בנתניה, אסף שלמון, שהוא תסריטאי ראשי היום בארץ נהדרת. הוא סיפר לי שהקימו ערוץ בשם פוקס קידס. אני מדבר איתך על לפני 13 שנה. שם, בעצם, התחלתי לכתוב משם התגלגלתי לעוד ועוד מקומות".

איך אתה מסכם את השנה האחרונה?
"ברמה המקצועית זו הייתה שנה מאוד כיפית, בעיקר עסקתי בתוכנית ה"חפרנים" בחינוכית שהייתה אחד הפרויקטים המהנים לעשות ולכתוב. אני אחד מצוות הכותבים. בתוכנית הזו הרגשנו, שבאמת עשינו סוג של שינוי. לשמחתנו, הצלחנו גם להצחיק (לפי הפידבקים) וגם ללמד שזה החלק החדש יותר עבורי. בנוסף, עשיתי השנה המון סטנד-אפ ואף השתתפתי מספר פעמים בתוכנית מלחמת המינים. השנה למעשה, לראשונה, עשיתי סטנד-אפ בטלוויזיה כסטנדאפיסט מן המניין, שזה משהו חדש עבורי וזה היה נורא כיף. נישה חדשה נוספת עבורי היא תכנית הרדיו שלי עם אבי אטינגר, מידי יום חמישי, זה לא משהו שעשיתי בעבר וזה גם מסוג הדברים שגיליתי שאני טוב בהם ואוהב אותם. בקיצור, לא מעט דברים חדשים עשיתי השנה כשחושבים על זה. אהה יש עוד משהו ששכחתי לציין וגם עשיתי המון השנה, משאלי רחוב".

מה בעצם השוני בין הסטנד-אפ שעשית עד עכשיו לבין סטנד-אפ בטלוויזיה מול קהל?
"לפני כן הייתי מנחה, שחקן או מותח קומית או תסריטאי כמובן. לעלות על במה מול קהל כשזה מצולם לטלוויזיה, זה אחרת לגמרי. לעשות פאנצ'ים ותובנות סטנד-אפ זו עבודה מסוג אחר, אבל אני אוהב את זה ומרגיש שזה ממלא אותי.

השתתפת בפרויקטים חדשים ובכלל, איך מספיקים את הכל? יש מספיק זמן?
"תוסיפי לכל זה גם את המילואים שאני עושה במהלך השנה, ואני עושה המון מילואים, כמרצה מטעם בית הספר למשפט צבאי, שאגב אני מאוד אוהב להרצות ובכלל לעשות מילואים. בואי נסכם את זה ככה, אני חי את החלום של עצמי ומאוד אוהב את זה וכשחיים את החלום תמיד יש זמן לעשות עוד".

אתה בן 43, כבר לא ילד איך אתה מצליח לשלב את העבודה עם משפחה ובכלל חיים אישיים?
"העבודה היום היא מרכז חיי ואי-אפשר להתעלם מהעובדה שהיא מאוד אינטנסיבית וטוב שכך. מלבד ההופעות יש את העיסוק בכתיבה – לחפרנים, לתוכנית הרדיו עם אטינגר שעל פניו נראית משהו שאנחנו עושים על הדרך ולא מתכוננים אליו מראש, אבל בפועל אנחנו עמלים בכתיבת התוכנית בערך יומיים.. בכלל יש נטייה לראות את המקצוע הזה כמשהו כיפי על גבול הלא רציני – נתון שרחוק מלהיות אמיתי. להיות חלק מעולם הסטנד-אפ על כל חלקיו, היא עבודה מטורפת שדורשת המון רצינות השקעה סבלנות וכמובן זמן".

לא ממקום של זלזול חלילה, אבל למה בעצם? מה כל-כך קשה בלספר בדיחות?
"אני שמח ששאלת, כי את לא היחידה ששואלת וזו ההזדמנות שלי לשפוך מעט אור על הדברים. תחשבי שאני כותב את הבדיחות, הפאנצ'ים והסיפורים אותם אני רוצה להכניס למופע שאני בונה. יש לי תקופה שלמה בה בכל הופעה אני בודק חלק מהחומרים שכתבתי, עושה מעין מבחן במה למה שכתבתי לראות אם זה אכן מצחיק. לשאוב קצת פידבקים מהקהל. לפי התגובות אני משנה, משפר ומשפצר את חומרי הגלם – עד שלאט לאט נבנה מופע שלם".

זה לא שוחק? תחום הסטנד-אפ נשמע כיף מידי מכדי להיות שוחק בעיני לפחות
"הכל שוחק. יש מקצוע שהוא לא שוחק? קודם כל כמו שאמרתי, זו עבודה מאוד רצינית, אבל ההבדל בין העבודה שלי לעבודה של אחרים, היא הכיף שמאחוריה. אני קיבלתי מתנה אדירה והיא להצחיק אנשים. אז אני עושה מה שביכולתי כדי לנצל את המתנה שקיבלתי כמו שצריך, ועושה אותה על הצד המקצועי והטוב ביותר שאני יכול".

ניתן לומר שאת מרבית הרקע שלך בעולם המשחק, ספגת בבוסתן. האם למדת בעוד מקומות?
"תראי, אני לא מאמין בבית ספר בעל שם גדול או בית ספר בעל שם קטן. הבוסתן, מבחינתי, הוא בית ספר מדהים שהעשיר אותי ונתן לי המון כלים שהיום משמשים אותי בעשייה ובמקצוע שלי. מבחינה אמנותית, אני חושב שהוא בית ספר מעולה. וודי אלן אמר פעם משהו והוא צודק: "אמנות שווה לכישרון כפול מזל". זה לא משנה באמת איפה תלמד וכמה זמן תלמד, בסופו של דבר צריך המון מזל – במיוחד בכל מה שקשור למקצועות הבמה וכמובן כישרון. במקצוע הזה אף אחד לא בודק תעודות: אתה נבדק ביכולת ובכישרון שלך להצחיק. אתה עומד על במה ואם הצחקת עברת את המבחן".

מהן התכניות שלך לשנה הקרובה?
"התכניות שלי, לשמחתי, הן המשך ישיר לתכניות של השנה שזה עתה הסתיימה. אנחנו עכשיו מתחילים לכתוב את העונה השלישית של תכנית החפרנים, תכנית שגם אני נהנה לעשות ולקצור את הפידבקים עליה. בנוסף, אני אמשיך לשדר עם אטינגר ברדיו וכמובן שיש עוד כמה פרויקטים שמתבשלים כרגע על אש קטנה ונמצאים בשלב הפגישות. במקצוע שלנו אתה תמיד חייב לחשוב קדימה ולהמציא את עצמך, אחרת מהר מאוד תיעלם מהתודעה. לצערי, אני לא יכול לחשוף שום פרט על פרויקט עתידי, אבל אני יכול להגיד לך שיש למה לצפות בהחלט".

באווירת החגים יש משהו שתרצה לאחל לעצמך ובכלל?
"מלבד אושר, בריאות, שגשוג והצלחה לכל אחד ואחת וכמובן גמר חתימה טובה, בכל זאת אנחנו לפני כיפור, הייתי שמח להשחיל איחול קטן ואישי לעצמי. הייתי שמח להופיע יותר בנתניה. עם כל האהבה שלי לעיר הגדולה, נתניה הייתה ותמיד תישאר הבית שלי. אני מופיע המון ברחבי הארץ, אבל משום מה בנתניה הכי פחות. הייתי שמח שבפעם הבאה שנדבר, אציין בפניך שהנתון הזה השתנה".