שלומי דהן מאמין בטוב

יום ראשון. על השולחן כוס קפה ושוקו חם המקל על הטמפרטורה בחוץ. אני יושבת עם שלומי דהן (33) לראיון תחילת קדנציה בקפה ארומה ברמת פולג. אני אומנם כותבת 'תחילת', אך עבור דהן זוהי שנת הפעילות הרביעית באגודת הסטודנטים של מכללת נתניה.

הוא בוגר תואר ראשון במשפטים וסטודנט בשלבי סיום של התואר השני במשפטים. ממש בקרוב יתחיל את התזה שלו, תחילת הדוקטורט. אם נתייחס לטייטלים, אז נציין גם עצם היותו פעיל חברתי ובעל מספר עסקים, בעיקר בתחום הנדל"ן. למרות הטייטלים והעיסוק בתחומי עניין המזוהים עם התפיסה הקפיטליסטית, דווקא הפעילות החברתית והקהילתית היא המנוע המניע את דהן.

רבים מדברים על פעילות חברתית, אבל בפועל, בדור האינדבידואליזם, מעטים הם אלה המוכנים לתת מעצמם למען האחר

"אני לא מסכים וגם קשה לי לקבל אמירה כזו כאקסיומה. בפיגוע שאירע ביום שישי האחרון בתל-אביב נרצח אלון בקל, שהיה גם חבר וגם סטודנט במכללת נתניה. איש יקר מאד ורב פעלים. היו לו המון חברים מאזור נתניה והסביבה ואדם אהוב על הבריות. רבים, בינינו אנחנו, ליוו אותו בדרכו האחרונה. ואולם, כדי להנציח את זכרו, החלטתי על הקמת קרן מלגות. לטעמי, מלגה על-שמו של אלון בקל ז"ל שתוענק לסטודנט שיתנדב למען הקהילה בשורה של תחומים ופרויקטים בהן אגודת הסטודנטים שלנו פעילה, תהיה דרך מכובדת להנציח את זכרו באמצעות מעשים טובים. זו רק דוגמא אחת, לצערי אקטואלית וכואבת, לגישה חברתית וקהילתית. דוגמאות לפעילויות חברתיות לא חסר: בתחילת השנה הובלתי תרומה של 600 תיקים ובהם קלמרים וכלי כתיבה שחולקו בבתי הספר היסודיים. דווקא דרך אגודת הסטודנטים ניתן לגעת, להגיע ולחבר בין הסטודנטים והסטודנטיות לבין הקהילה בצורה טובה ויעילה יותר".

ניצחת את הבחירות הפנימיות עם 428 קולות הפרש, המהווים 76% מסך כל הקולות. זה הרבה מאד
"נכון", הוא עונה במבוכה: "למעשה זו השנה החמישית שלי באגודה. הייתי סגן יו"ר, מנכ"ל, מילאתי כל תפקיד אפשרי והשנה נפלה בחלקי הזכות להיבחר ליו"ר. אני רואה בתפקיד הזה שליחות, כל מי שמכיר אותי יודע שמה שמניע אותי זו העשייה. אני רואה באגודה פלטפורמה לפעילויות חברתיות שיכולות לשנות דברים".

אתה, באופן אישי, מלווה קשישה ניצולת שואה אחת לשבוע. למה זה כל-כך חשוב לך לעשות מעשה טוב?

שלומי (שוב) נבוך. "למה לא לעשות מעשה טוב? למה למדוד כל דבר ברווח והפסד? ומה עם התחושה האישית, תחושת השייכות?! זה פרויקט הדגל שלי במכללה כבר שנה רביעית: קו עזרה לניצולי שואה. גם אני התחלתי שם את הדרך שלי בתור סטודנט בשנה א'. הכרתי את מרים המקסימה שאני מלווה בכל שישי. מטייל איתה. היא אישה מדהימה שלמדתי ממנה המון. היא מזמן הפכה לחלק מהמשפחה שלי ואותי זה ממלא. רק בסמסטר הנוכחי נרשמו כ-15 סטודנטים וסטודנטיות למערך המתנדבים בקו העזרה לניצולי שואה. יוצאים איתם, מטיילים, מפיגים את השעמום ומדברים על החיים. הרווח הוא הדדי. אפשר לומר שהסטודנטים מרוויחים חבר לחיים וגם נקודות זכות שזה הדבר המשני. אני מאמין, שסטודנט מתנדב הוא אדם טוב יותר. במציאות המוזרה של היום, כל אחד מאתנו צריך לקום בבוקר ולחשוב: 'מה אני יכול לעשות למען מישהו אחר', לא לחשוב שרק חייבים לנו. למרבה הצער, אנחנו חיים במדינה כזו של אנשים, לא כולם, שחושבים שמגיע להם הכל. תרבות 'תנו לי ומגיע לי' צריכה להשתנות".

אמרת פעם שהיית ילד שובב. האמנם?
"למען הדיוק, הייתי ילד בעייתי", הוא מחייך. "העיפו אותי מבית-ספר 'רמות חפר', 'מעברות'. בכתה י"א המנהלת קראה להורים שלי ואמרה: 'הוא ממשיך לי"ב, אבל לא בבית ספרנו'. אמא שלי התחילה לבכות, יצאנו משם ואבא שלי אמר לי 'שמע שלומי, לך תעשה מה שאתה רוצה, כשתרצה ללמוד תבוא ותגיד לי'. עברו עליי שנתיים של לקום בבוקר וללכת לגלוש. לא לעשות כלום. להתבטל בעיקר. בגיל 18 קרה משהו מדהים: באתי אליו בוקר אחד ואמרתי לו 'אבא אני רוצה ללמוד'. לבד, בשנה אחת, השלמתי את כל הבגרויות בתיכון תל אביב. פניתי כמובן לצבא, שירתי בחטיבת הנחל ומשם פניתי לעסקים. בגיל 28, פתאום, בער בי הצורך ללמוד. נרשמתי ללימודי משפטים והיום אני משפטן. במקביל לשנה האחרונה של התואר הראשון נרשמתי לתואר השני בהתמחות משפט מסחרי ועסקי. נשאר לי קורס אחד לסיום התואר השני וכבר נרשמתי ללימודי התזה. אם אני הצלחתי, אז כל אחד יכול, אני חושב שעם רצון אנשים יכולים להצליח. אגב, אני הולך להרצות על זה עכשיו בבתי ספר, לתת השראה לילדים שחושבים שהם לא יכולים, כי זה מה שאמרו להם והעיפו אותם מהמסגרת".

מה דעתך על מצב ההשכלה בישראל – דווקא כמי שהוגדר בילדותו כבעייתי?
"אני חושב שצריך להנגיש את ההשכלה הגבוהה לשכבות החלשות ולהוציא את הפסיכומטרי מהלקסיקון. צריכים לתת לאנשים הזדמנות ללמוד. יש אוניברסיטאות בארה"ב שמקבלות אותך ללימודים בשיטת: הצלחת-הצלחת, לא הצלחת-בשנה הראשונה אתה כבר לא שם. מה יגיד אדם שבא ממשפחה חלשה? אין לו זמן, אין לו את היכולת ללכת לקורסי פסיכומטרי ודברים כאלה. הוא בא לשערי האוניברסיטה והם נעולים בפניו. הוא בא למכללות, לצורך העניין נתניה או הבינתחומי, ואומרים לו לשלם 30 אלף ומעלה לשנה אבל ידו אינה משגת. אין למשפחה שלו כסף, אין לו איך לממן לימודים. אז מה, נסגור בפניו את ההשכלה? יהיו כאלה שיאמרו, שצריך רף מינימום, ואני אומר שיקימו ועדה מקצועית, שילמדו מהעולם וימצאו הדרך בה מנגישים את ההשכלה, כי היא המפתח לעתיד".

איך משלבים בין לימודים ועסקים, חיים אישיים וחיים ציבוריים?
"אני ישן פחות זה בטוח, אבל לא יודע, אני חושב שאנחנו חיים רק פעם אחת וצריכים להפיק מהחיים את המרב. החיים בלי תוכן הם משעממים, אתה מוצא את עצמך הולך לעבודה או ללימודים וחוזר הביתה. וזהו. אני חושב שצריך לגעת בכמה שיותר אנשים כדי להפיץ טוב, ככה חינכו אותי: תעשה עבור אחרים, זה יחזור אליך מתישהו וגם אם לא, לפחות אני את השליחות שלי ממלא. בלי קשר, לא סתם קראנו למפלגה שלנו "מחוברים", אנחנו מחוברים לסטודנטים, באנו מהם וחשוב להישאר עם רגליים על הקרקע תמיד, להיות בשליטה".

ספר משהו שאף-אחד לא יודע עליך.
"אני חולה על המטבח ברמות ואוהב לבשל. זה עושה לי טוב. מרגיע אותי. אני קורא הרבה ספרי פילוסופיה. חסיד גדול של כל מיני ביוגרפיות של מצביאים גדולים".

רבים רואים בתפקיד יו"ר אגודת סטודנטים כמקפצה פוליטית למגרש של הגדולים. גם לך שאיפות פוליטיות?

"אני לא אסתיר את זה שאכן יש לי שאיפות פוליטיות. אני כן רואה את עצמי, בעזרת השם בעתיד, בתפקיד בו אני יכול לעשות ולהשפיע. אני חושב שיש הרבה דברים בחברה הישראלית הזקוקים לתיקון ואשמח לתת מעצמי ולהיות בכל עמדה שתוכל להשפיע – בייחוד על הדור הצעיר. להכווין אותם, לגדל אותם על ערכים של נתינה ומחשבה על הזולת. קשה לי עם תרבות האינסטנט, אני מודה".

מהו החלום שלך?
"אני פחות אדם שחולם. אני מציב מטרות. יש לי באמת כמה מטרות שעדיין לא הושגו בכל מיני תחומים. קצת תובנות מהיום האחרון, בעקבות כל ההתפתחויות ובייחוד הרצח של אלון, חשבתי עם עצמי כמה אנחנו צריכים להעריך. אנחנו נוטים להתייחס לדברים כמובן מאליו ולא להעריך מספיק את האנשים הסובבים אותנו – עד שהם עוזבים והופכים להיות זיכרון. פתאום הבנתי כמה חשובים ערכי המשפחה, לחבק את ההורים. את אמא ואבא, את האחים, חבר טוב או חברה או בת זוג. החיים נזילים והכל יכול להשתנות ברגע. ואז אתה תשב עם עצמך ותגיד 'איך לא אמרתי לאדם הזה שאני אוהב אותו, איך לא חיבקתי אותו יותר. אנחנו צריכים להראות רגשות".