רשמה היסטוריה: זוהר שיקלר בדרך לריו

את ההזדמנות הקודמת שלה לקבוע את הקריטריון לאולימפיאדה, זוהר שיקלר, לעולם לא תשכח. זה נגמר בתסכול כואב – כאשר מה שהפריד בינה לבין התוצאה המיוחלת היו שתי מאיות בלבד. כנראה שלא סתם אומרים שלפעמים צריך להפסיד כדי לרשום הישג גדול יותר, שכל ירידה היא לצורך עליה ועוד משפטים וססמאות. בסוף השבוע התקיימה במכון וינגייט תחרות גביע האיגוד בשחייה, בה שיקלר, שחיינית בקטגוריית 50 מטר חופשי ונציגת הפועל דולפין נתניה, ניסתה את מזלה שוב במטרה לקבוע את הקריטריון המיוחל לריו.

בניגוד גמור לפעם שעברה, סופה של התחרות בסוף השבוע לווה הפי אנד מהאגדות. זוהר קבעה ואף עברה את הקריטריון המיוחל. בקיץ הקרוב תהיה אחת מבין הספורטאית שיטוסו לתחרות החשובה ביותר בעולם. בראיון לנתניה און ליין מודה שיקלר, כי היא חיה בחלום של ממש כבר כמה ימים. למרות העבודה וההשקעה היא בעצמה לא ציפתה להגיע לאולימפיאדה בגיל כזה צעיר. על מדליה הפעם היא לא מעזה לחלום.

ברכות על הכרטיס לריו. את קולטת שבקיץ הקרוב את משתתפת בתחרות הספורט הגדולה בעולם או שעדין לא נפל האסימון?
"תודה רבה. האסימון נופל ברגעים, יש רגעים שאני חושבת על זה ופשוט לא מאמינה שסוף סוף עשיתי את זה ואני אומרת לעצמי אין מצב ויש רגעים שאני פשוט אומרת לעצמי שמגיע לי, שהכרטיס הזה שלי בזכות ושהוא התמורה לעבודה הקשה.

בשיחה הקודמת שלנו היית נשמעת אחרת לגמרי, זה היה רגע אחרי התחרות בה פספסת את התוצאה בשתי מאיות, מה עבר עליך מאז?
"מן הסתם שהייתי נשמעת אחרת. הייתי עצובה ומתוסכלת באותו רגע. זה לא פשוט לעבוד כל-כך קשה, להשקיע ולהתאמן בלי סוף ובסוף להשיג תוצאה שרחוקה פחות מצעד מהתוצאה המיוחלת. עדיף היה תוצאה רחוקה יותר ולא לדעת שזה היה במרחק נגיעה ולא נגעתי. היו לי אחרי אותה תחרות כמה ימים קשים, אבל אספתי את עצמי מהר מאוד והתמקדתי בעובדה שאני צריכה להמשיך בדיוק באותה מתכונת, כי מה שעשיתי היה טוב – רק דורש עוד טיפ טיפה שיפור".

עברו בערך שמונה חודשים מאותה תחרות. איך התכוננת הפעם? במה התמקדת?
"בשמונת החודשים האחרונים לקחתי את עצמי בידיים, אפילו יותר. אם עד אז עבדתי קשה, מאותה תחרות התאמנתי והשקעתי הרבה יותר. בעיקר התחזקתי מבחינת להעלות מסת שריר, חדר כושר, אימונים סיזיפיים יותר ומשמעת גבוהה יותר. אני מבחינתי הצבתי לעצמי מטרה ולא התכוונתי לוותר או להישבר. זה לא היה בתכנון. לא סתם אומרים שהסבלנות משתלמת בסוף".

בואי נחזור רגע לתחרות בסוף השבוע. תתארי לי את הרגע בו את נוגעת בקיר, מרימה את הראש וקולטת את התוצאה שעשית.
"הרמתי את המשקפת ופרצתי בבכי. פשוט לא יכולתי לעצור. הדמעות לא הפסיקו, אבל זה היה הבכי המאושר בחיי. התפרקתי, אחרי כל העומס והלחץ אבל יותר מזה הציפייה שלי מעצמי והמתח לדעת אם הצלחתי לסמן וי על המטרה הכי חשובה שהצבתי לעצמי. הרגשתי באותו רגע וגם עכשיו, שאני גאה בעצמי. יש בי תחושת סיפוק אדירה וברור לי, שזה הכרטיס הראשון שלי מבין רבים שיגיעו בהמשך. זו רק ההתחלה.

אמרת קודם שלא חלמת להגיע לאולימפיאדה בגיל כזה צעיר ובכל זאת עשית את זה. את חולמת על מדליה בקיץ הקרוב?
"כספורטאית תחרותית חלק מההוויה שלי היא לחלום ולכוון גבוה כמה שיותר. תמיד חלמתי להגיע לזירה האולימפית וידעתי שאשיג את זה – אבל נכון – לא חשבת שזה יקרה כל-כך מהר. בגיל כזה צעיר. קיבלתי הוכחה נוספת לכך שחלומות מתגשמים ולפעמים מהר יותר ממה שנראה לנו. לגבי מדליה בקיץ הקרוב, אין סיכוי. אני עוד לא שם. לא חלילה ממקום שאני לא מכוונת לזה או לא מאמינה בעצמי. אני פשוט ריאלית ויודעת שהמתחרות שלי בעולם ברמה קצת יותר גבוהה. אין לי ספק, שאם הזמן המדליה תהפוך להיות מטרה ממשית וברת השגה. לא הפעם".

בקטגוריה שלך ישנה עוד שחיינית ישראלית שקיבלה את הכרטיס לריו. איך היחסים ביניכן. התחרותיות משתלטת או שאתן חברות מפרגנות?
"נכון, אנדי מורז מדהימה. אני ואנדי חברות במים ומחוצה להם, אבל לא בזמן תחרות. כמובן שאני מאוד מפרגנת לה ובטוחה שגם היא מפרגנת לי. בתוך המים אין חברים בזמן תחרות היא, מבחינתי, כמו כל אחת מהמתחרות האחרות במקצה. במים, בזמן תחרות, לא חושבים על כלום. אין חברים או אנשים מסביב. מצדי יש יעד ואליו אני מכוונת להגיע הכי מהר שאני יכולה.