המייל האדום
בוקר, מגן ואני נפגשים לראיון בקפה לילך ברחוב סמילנסקי בנתניה. קפה לילך ממוקם מול המבנה ששימש בעבר את פאב מוזה שלו. פאב, בו התגורר מגן ובו פעל לקידום התרבות, האמנות והשיח בעיר נתניה. פאב, שביום בהיר אחד, עלה באש והותיר את מגן דהרי חסר כל, עם גיטרה ביד ואופנוע. שנה שלמה הוא התגורר בחניון, עד שגיבש לעצמו את המחשבות ויצא לדרכים בהם הסתובב עשרו. הוא לא ידע, שברבות השנים יוביל תנועת מחאה עממית, המאמצת מחדש את הסובלנות ואת הסבלנות, את העזרה ההדדית ואת המילה שרבים מאיתנו שכחו: לאהוב.
הוא פותח את הראיון בהשמעת השיר "טועה, תוהה" אותו כתב והלחין. הוא גם מזכיר לי, שרגע לפני שיצא למסע ששינה את חייו וחייהם של אלפים נוספים, הוא הצטלם עם האופנוע לעיתון נתניה און ליין, לכן, מבחינתו, מדובר בעוד סגירת מעגל.
קשה שלא להזדהות עם מילות שירו: "מציאות קשת יום טופחת, עם שותת דמו ניגר, באין רועה, עם כמו ילד, בודד, עזוב לבד נשאר, חברה זונחת ערכיה, מתפשטת בציבור, כל זר בוזז את חמוקיה, אין מותר ואין אסור… רק אהבה תזרח תפציע, כאשר נאהב את הזולת ונגלה שכך את עצמנו, פתאום התחלנו לאהוב מעט. כי מה נלין על כל אויבינו, שאותנו לא סובלים, אם אנחנו בתוכנו, אחד את השני אוכלים. יש כיוון ויש גם דרך, שחכמה מההולכים, רק צריך לחוש, לגעת, להקשיב לסימנים. ואם לא הבנתם את המסר, שטבול בדם וכאב, תסתכלו עמוק ופנימה, זה חרוט לכם בלב".
שיר שמסכם את כל האג'נדה שלך
"מראה למציאות הישראלית. תראי, בעת מצוקה ומשבר, כשפורצת מלחמה למשל, רואים את כוחו המופלא של העם הזה, אבל לא את של מובילי הדרך ולצערי זו הבעיה. זה שיר שמדבר על מציאות עגומה בסך הכל. כשיצאתי לדרכים, לעצור את הדימום הלאומי, הכוונה העיקרית הייתה לעורר את העם ולגרום לאדם הפשוט להאמין בכוח שלו, שביחד עם עוד מאמינים, אפשרי לברוא מציאות טובה יותר. במקום לדבר החלטתי לתת את עצמי כדוגמא ויצאתי לעשות מעשה. היום זה חייל חטוף או שדרות, מחר זו אם חד- הורית מקופחת מול ממסד אטום, או נכים שזועקים ליחס הוגן, מובטלים, מפוטרים, הומלסים חסרי בית, מעמד ביניים של סוחרים, מקבליי משכורות שנשחקים ולא מצליחים להתקיים בכבוד, סקטורים שלמים שקורסים בדממה גוועת לעומת מנהיגות בזבזנית ראוותנית, פושעת שמבזבזת את כספי הציבור במקום לדאוג לו, לוביסטים ופוליטיקאים מצוינים שיודעים את תורת הקומבינה. העם אינו זקוק לפוליטיקאי אלא למנהיג אמיתי שימלא את תפקידו מתוך שליחות ואידיאלים לטובת החברה הישראלית. חרשתי את הארץ ונפעמתי לגלות אנשים מדהימים ואת ארץ ישראל הנהדרת שלנו עדינה ומבוישת, נאנחת בשתיקה ומקווה לימים טובים יותר".
מתי, למעשה, עלית על האופנוע שלך והתחלת את המסע בדרכים?
"הייתי בעלים של פאב המוזה, שהיה מאד פופולרי וידוע בכל הארץ בזמנו. הרבה אמנים חדשים או חברות הפקה ותקליטים, כל מה שהיה אז בשוק, היו באים לפה כדי להשתפשף. עברי לידר, בן ארצי, היהודים, ירמי קפלן, כל הרוק הישראלי. האופי שלו היה בית לאמנים ולמוסיקה, גם אמנים ותיקים כמו מאיר אריאל שהפכו להיות חברים שלי, היו באים להופיע. ביום שהמקום הוצת ונשרף עמדתי על המדרגות. ידעתי שצמוד למוזה מה שנשרף זה גם הבית שלי, אבל לא יכולתי ללכת, להגיד שנשרף לי העסק, כי זה גם היה הבית שלי ועבד 24 שעות. בתיאור הבסיסי בפרק הראשון בספר אני מתאר את הלהבות והריח שהתפשט בכל הרחוב… וככה בגיל חמישים אני מוצא את עצמי שואל 'למה' ו-'לאן', וכבר היה לי ברור שהרבה אנשי עסקים שהכירו אותי יציעו הצעות שאכן באו. שנה שלמה גרתי בחניון. אנשים קוראים לזה הומלס ואני בכלל לא ראיתי את זה ככה, לא הבנתי. בשביל להיות מסכן אתה צריך להרגיש מסכן. אני מספר לך סיפור של אהבה, לא של מסכנות. היו בי תהיות, אבל באופן טבעי הסתכלתי מסביב, מה שכאיש עסקים לא עשיתי, הייתי עם הראש למטה. לא הצלחתי לראות מה קורה מתחתיי, החל ממנהיגות, ממעטפות, מכסף, משוחד, מבחירות, מטילים על תושבי הדרום ושדרות שהייתה מוזנחת ועזובה בזמנו ואף אחד לא בא אליה, ועד למלחמת לבנון השנייה, החטופים, גלעד שליט… ואמרתי אמרתי לעצמי: 'עצור, פרופורציות. יש לך אופנוע, גיטרה, שרפו לך את הנכסים אבל לא שרפו אותך. מה יקרה אם רק בעוד שלושה חודשים תחזור לעסקים?'. לקחתי דף מסרים, כתבתי עליו 'לחברי הנתנייתיים', הסברתי על מה אני יוצא להילחם ואמרתי, אני מתחיל את המהפכה, אתם מוזמנים להצטרף. יצאתי למלחמת לבנון השנייה, נכנסתי לבסיסים, ניגנתי לחיילים, הרגשתי שמה שכאב לי אישית, כתוצאה מהשריפה, בכלל מתפוגג לעומת החום הזה שראיתי. לקחתי מיקרופון עוד מערבי ההנחיה שלי במוזה, הייתי נותן לחיילים, לקצינים ולאנשים ברחובות לדבר, גם כדי לשפוך את המצוקות וגם שירגישו כיף להיות ביחד, לשיר ולצאת מטרדות היומיום. משם המשכתי ישר לשדרות ומאז… קבלות שבת, צעדות, הכל היסטוריה", מספר.
במה עוסק הספר?
"זהו ספר גדול בו 518 עמודים המורכבים מתמונות ומסיפורים הלקוחים מהדרכים, שמחברים לדרך של תקווה, אמונה, אחדות, אהבה ושינוי אישי וחברתי. מצאתי את סוד האושר, פגשתי בדרכים מלאכים מחופשים לבני אדם שבעשייתם ובהתנהגותם, בזכות הערבות ההדדית שבליבם, גרמו לי להאמין בחזון ובחלום וביכולת שלנו לעורר את הציבור לפעול נכון לשינוי ותיקון חברתי גדול. הספר מספר על המסע המרגש שעברתי בדרכים".
אתה מגדיר את עצמך כימני או כשמאלני?
"בספר תיארתי שיחה שלי עם האופנוע שלי, שגם שאל אותי את השאלה הזו. אמרתי לו: 'לא יעזור לך שום דבר, גם אתה, למרות שאתה רק אופנוע, לא תוכל לתפקד בלי הימין והשמאל שבך, אשר ביחד מתואמים ונשאבים ממקור אחד. כך גם הגוף בעצם תלוי, בתפקודו התקין של הלב. הלב, הוא בעצם עם- ישראל ויש בעם הזה ימין, כמו שיש בעם הזה שמאל. כולם אחים שלנו, כשנדע לשמור אחד על השני, נוכל לתפקד כעם מאוחד, בעל לב בריא. יצאנו לדרכים לחבר את הימין ואת השמאל, לחבק גם את אלה וגם את אלה. אנחנו עושים זאת בדרך של שמחה אהבה וניגון שמאחדים ובוראים מציאות טובה יותר. אני לא נביא, אני בסך הכל נהנה לחלום את חזונם של הנביאים: על אחדות בעם, על חברה נקייה מעיוותים ושחיתויות, על המעטת מחלוקות והעצמת דרכי האהבה", אומר.
בנובמבר 2008 העלית עצומה אינטרנטית שכותרתה תנועה חברתית שפורצת מהעם לשינוי חברתי, ערכי ותרבותי…
"נכון. 'היהפוך וירטואלי למציאות?', שאלתי את עצמי ונוכחתי לדעת שבכל פעם שהזמנתי אנשים דרך הבלוג הכביכול וירטואלי בתפוז ובקפה דה מרקר, אכן חיכו לי אנשים מדהימים בצמתים, אנשים אשר בליבם ובנכונותם לצאת מהסלון ולעשות מעשה, בראו מציאות שאכן השפיעה במקומות רבים ובלתי אפשריים. הדרך שחכמה מההולך בה, גרמה לי להאמין במשפט אותו כתבתי לקוראיי כל הזמן: 'זה לא אני, זה אתם'. אני בסך הכל קראתי לכל האנשים שמאמינים שאחדות היא כוח בורא שינויי, ביקשתי מכל אלה שנמאס להם ורוצים לחיות בחברה טובה יותר – לשנות. לכן כתבתי ברשת החברתית :'הכינו את עצמכם למהפכה החברתית, צחצחו את חרבות המוסר והצדק החברתי שבנשמתכם'… חשבו שאני עוד הזוי והנה, מחאת האוהלים הגדולה ביוני 2011".
הוא מחזיר אליי את המבט לאחר שבדיוק חייך לאחד מן התושבים העוברים והשבים אשר בירכו אותו לשלום, בפעם המי יודע כמה באמצע הריאיון.
זה מדהים, כולם מכירים אותך.
הוא מצטנע: "אנשים טובים… אם יצאתי לדרכים מנתניה, עיר הבסיס שלי, ….'כל הדרכים חוזרות לנתניה'. חשוב היה לי לעשות את ההשקה הראשונה דווקא בנתניה. בסופו של דבר, מכאן באתי".
מה הלאה?
"אנחנו עדיין בדרך אל הגשמת החלום. אני כבר בן 60, מרגיש שהצלחתי לרדת ולרדת במסע אישי… למקומות שבהם לא ניתן להפיל אותי. זכיתי בחברים, נשאבתי למקומות שאתגרו את נשמתי, זכיתי ללמוד איך להפוך בעיה לפתרון ואיך חיסרון יכול להפוך ליתרון ואני שמח. על הכריכה של יומן המסע לאהוב חרוט המשפט: 'כל שינוי חברתי גדול מתחיל בשינוי אישי קטן!'. משפטים בראו מציאות והפכו לספר. מההשקה הזאת אצא לעוד מסע ברחבי הארץ, למפגשים, התכנסויות והופעות עם הגיטרה וסיפורים מהספר למסע שכולו אחדות וחיבור לכוח אזרחי שמאמין בדרכי האהבה. הכניסה חופשית ואתם מוזמנים באהבה!".
ראשון הקרוב, 18:30 בהיכל התרבות נתניה.
