גונן נגרין ילד פלא

כבר די הרבה זמן שאני עוקבת אחריו בחשבון הפייסבוק שלי, נפעמת מטקסטים עוצרי נשימה. הוא בן 29, מתגורר בעיר נתניה, רווק ולא: הוא ממש לא מתנצל. "בא לך להתראיין למדור תרבות ב'נתניה און ליין'? שאלתי אותו והוא, אחוז הלם, השיב: 'בכיף, אבל… על מה?'. כבר אז הבנתי שהבחור לא באמת מודע לרמות הקסם הטמונות בו.

"אני בן אדם מאד היפראקטיבי שמתעסק בהמון דברים בו זמנית", מספר גונן על עצמו. "היו לי שנים מטורפות, הייתי המון בחו"ל ובשנתיים האחרונות קרה מין מהפך שדי ציפיתי לו, מהסתכלות על חיים של אנשים אחרים, יותר מבוגרים ממני. ידעתי שזה יגיע מתישהו, שכל כדור השלג המטורף הזה שאני נמצא בו ייעצר. של עשייה, של 'אוננות עצמית', סליחה על הביטוי, כל הזמן לרצות את היצר שרעב – הגעתי למקום השקט שלי, של תובנות, של לאט, של ללמוד מהאחר, לקחת יותר באיזי את הדברים, להיות יותר מחושב. לא כבד מבוגר, אלא כבד בקטע טוב. זה לקח אותי למקומות…. וואו, של הארה בחיים. אומרים שבן-אדם בגיל 40 מגיע לשלב של בינה, חלק מהדבקים שנאלצתי לעבור או שעברתי מבחירה, הביאו אותי למקום די מגניב. הייתי בנאדם מאד לא יציב, היום אני במקום מאד שליו וטוב. אפרופו שליו, אין לי חברה. אמא שלי מאוד לוחצת חתונה", הוא צוחק. אני מרגישה שאני מתאהבת ואז מזכירה לעצמי את כללי האתיקה והמקצועיות, מתעשתת וממשיכה.

איך התחלת לכתוב?
"לפני כשלוש שנים עברתי תקופה לא כל-כך נעימה. לקחתי דף והתחלתי לכתוב את כל מה שעובר לי בראש. לא סתם כתבתי את המילים אלא רציתי שזה יהיה בצורה מסודרת. שמרתי את הפתקים, החבאתי אותם ואמרתי 'אני אסתכל עליהם בשלב מאוחר יותר'. כשחזרתי לפתקים האלה אחרי שנה, פתאום אהבתי מאוד לקרוא את מה שכתבתי, אבל ראיתי שהצורה מבחינה תחבירית הייתה לא נכונה".

מה עשית בנדון?
"באחד הימים, רובי פאייר, חבר שלי (מפיק מוזיקלי, מעבד, בין היתר כתב והלחין את "גוד וייבס" ואת "ג'אמפ" של נדב גדג' ש.א), הציע לי לבוא איתו לסשן יום צילומים. הוא אמר לי 'שמע, אתה חובב צילום ואופנה, בוא תן יד בהפקה ותעזור לי עם הבגדים'. אני נטול אגו וממש אין לי בעיה להיות השוליה אז באתי, הסתכלתי, למדתי והכרתי את אידן אור גיא, שהיום הוא כמו המשפחה שלי. היה לנו חיבור מדהים והוא הציע ללמד אותי. זו הייתה הפעם ראשונה שבה נחשפתי לכזה טוב לב, לא חשבתי שאפגוש אי פעם אנשים כאלה. הוא התנדב לעשות לי שיעורי צילום בחינם, לא ידעתי איך להכיל את זה. מפה לשם אחרי שנה של צילומים, כל החברים קנו לי מצלמה מקצועית והתחלתי לצלם בוקים. ראיתי שאידן כותב פוסטים ארוכים בפייסבוק וממש אהבתי את צורת הכתיבה שלו שהקסימה אותי. התלהבתי. ביקשתי שילמד אותי וידעתי שזו בקשה גדולה, אבל הייתה לו את הסבלנות. הוא הסביר לי שיש בכתיבה דבר שנקרא 'משקלים', שזה איך לכתוב נכון עם רצף, שזו תהיה כתיבה שמוכנה להלחנה. בקיצור, אידן לימד אותי מושגים בכתיבה וזה פתח לי אופקים".

מה הכוונה פתח לך אופקים?
"את יודעת, הילד הערס הזה, האנאלפבית שלא מבין כלום מהחיים שלו, נפתח לעולם של כתיבה, יצירה ודברים מדהימים. כל צורת החשיבה השתנתה.. אתה פתאום אומר: 'לא ראיתי את החיים נכון עד עכשיו'. עברתי שינוי מטורף והוא לצדי. ככה נכנסתי לכתיבה. טקסט ראשון יצא מעפן, שני מוזר, שלישי הזוי, רביעי השתפר… הרבה הערות וביקורות שקיבלתי מחברים מוזיקאים פעילים בתחום. כמובן שהתוכן זה אך ורק שלי, זו האמנות שלך למעשה. את זה אי-אפשר ללמד אותך, אבל אפשר ללמד אותך לכתוב נכון. למדתי איך לפתח חשיבה יצירתית. יש כאלה שיש להם מוזה ויש כאלה כמו מכונות, שזה אני. יושב בספה ומכריח את עצמי לכתוב. חייב. זה גם הפחד, שבפעם הבאה זה לא יבוא לי יותר, אבל יש דברים שמנחים וממריצים אותי. זה תהליך מדהים שאין לו סוף. היום אני עמוק בתוך זה, ברמה של כמו שאני שותה מים כדי לשרוד: יש לי מחברת. את הפתקים באייפון, אני כותב בכל מקום. כל רעיון, משפט, מילה",

אתה עדיין מצלם?
"תראי, הבוק האחרון שעשיתי היה בפורים, בהתנדבות, לשתי אלזות- ילדה בת שנתיים וילדה בת שש. היה מדהים ומרגש. אין לי משהו ספציפי שאני אוהב לצלם. אני יכול לצלם דוגמנית, אישה בהריון, ילדים… פחות מתחבר לצילומי טבע, אבל אני ממש מתחבר לצילומי אופנה. כל מה שקשור לצבעים של התמונה. לפוזה. להנחות את המצולם. אני מתפרנס מזה, אבל זה תחביב ולא מעבר. לא היהלומים שיש לי לשלוף מעצמי".

ספר לי משהו שאף אחד לא יודע עליך.
"אני לא רואה טלוויזיה. בעבר עקבתי. רואה את כל תכניות הריאליטי, 'האח הגדול', 'הישרדות'… צופה אדוק. הגעתי למסקנה עם עצמי, שזה מכבה את היצירתיות שלי ואותי. ברגע שאתה נכנס לרוטינה הזו, לראות מה אחרים עושים… זה מלחיץ אותך, אתה מרגיש בתחרות אפילו שאתה לא מתחרה באף אחד.. זה לא בריא. הטלוויזיה מכבה אותי אז אני מכבה אותה ולא רואה. פעם הייתי פאנט ברמה של כל היום, שעות. זה הורס את הקצב ודופק את כל הלו"ז".

פתחת את העסק שלך, Ncreation.
"נכון. כשההורים שלי היו בים המלח, ביקשתי שיביאו לי צמיד עם אבני חן מסוג 'אוניקס'. גילינו שזה מאד יקר ושאין דרך לדעת בוודאות מה המידה המתאימה והמדויקת, זה בא בשלושה גדלים: סמול, מדיום ולארג'. הרמתי טלפון, נכנסתי לגוגל וגיליתי שלא ניתן להשיג בשום מקום צמיד אבני אוניקס. מגיל 16 אני יזם, עובד עם מרכז איגלו שיושב בכפ"ס. עולים לי כל מיני רעיונות לפיתוח, אני בודק אם זה ישים או לא. זיהיתי צורך, אמרתי שבגלל שאין דרך לראות איך הצמיד יראה אני אפתח אתר אינטרנט שדרכו אפשר לעשות הדמיה תלת מימדית, תהיה גלריה של אבנים ואנשים יוכלו לבחור ולהרכיב לעצמם צמיד. בעיני רוחי ראיתי איך הדבר הפרוץ הזה מסודר. הלכתי עם הרעיון לרשום פטנט, אבל הבנתי שאי-אפשר, רק אם זה עולמי. בארץ זה לא היה קיים, אני הראשון, אבל בעולם כן. הלכתי למתכנת, השקעתי בפיתוח, קניתי סחורה, עשיתי קורס בתכשיטנות והתגלגלתי עם העניינים. עד עכשיו הייתי בתקופת הרצה, כעת נכנסתי לחנויות, לחץ של הזמנות.. טירוף שמעסיק אותי ממש אבל זה טוב..".

לאן אתה עוד רוצה להגיע?
"אני אלך איתך רגע צעד אחד אחורה. עברתי ב'קפה בונו' ביקום תשע שנים, הייתי מנהל, מאד רציתי להיות בעסק המסעדנות, אהבתי את הלחץ, המשמרות, הטירוף, בלאגן, ההתעסקות עם הכסף, החשיבה המהירה, אנשים, לקוחות, שירות וחשבתי שנים שאני רוצה להיות שם, כיוונתי לשם אבל זה המגרש של הגדולים וזו השקעה של המון כסף. ואז הבנתי שכדי להיות איש עסקים מצליח חייב להתחיל ביזמות של דברים קטנים ולעלות במדרגות. נראה לי שהדבר הבא שאעשה יהיה להשקיע בלופט לרווקים ולמסיבות, אחרי שאחסוך מספיק.. אני רוצה להשקיע בנדל"ן ושזה יהיה ה'לנוח על זרי הדפנה' שלי, לחיות מזה. מבחינת כתיבה… אני כל כך אוהב כתיבה ורוצה ללמוד ולהתפתח בכיוון, אני גם חושב שזה תורם לי בתור בן-אדם, בצורת התבטאות ומחשבה. רק ביום שלמדתי איך מחלקים לפסקאות השתנתי בחמישים אחוז. הייתי מאד רוצה הכרה שבאמת מגיעה לי ולא כי מפרגנים לי כי אוהבים אותי, אלא מצד אנשים שלא מכירים אותי, ולא מצד החברים שלי. זה הכי מחמם את הלב. בדומה לעסק, אני לא מצפה שחברים שלי יקנו ממני צמידים אלא אנשים שלא מכירים אותי, אז אני אדע שהצלחתי, שדברים יהפכו ביום מן הימים להיות ויראליים, אדע שאני מחולל משהו".

תאר אותך במילה אחת.
"וואו כל החיים רצים לי בראש עכשיו… אמיתי. בלי קשר, אני חושב שמה שיותר חשוב מחוכמה והוא גם המפתח לאושר זה הבנה ותקשורת. אני מאמין בזה שהכל בחיים קשור בכך. אני חושב שאינטליגנציה של בנאדם זה משהו שאפשר לפתח והיא הדבר הכי יקר ערך שיכול להיות לאדם. כששואלים מישהו, 'מה אתה רוצה להיות כשתהיה גדול?' והוא עונה 'מאושר' זה בנאלי. אני מקווה להישאר בן אדם מבין, מכיל, מבחינתי זה על אותו משקל".