אמיליו ראסטוק מציג: פלישת הראפ

אמיליו ראסטוק נולד ברוסיה בשנת 1988 ובגיל עשר עלה לארץ. בילדותו נחשף ושמע בעיקר את סגנון ההיפ הופ ואף הקליט מיקסטייפ ראשון בגיל צעיר – כזה שהושפע מאמנים דוגמת סייפרס היל ואמינם.

"מאז שעליתי לארץ התחיל כל החיבור למוזיקה השחורה. הבנתי שזה מה שאני רוצה לעשות. בתחילת הדרך הקלטנו את עצמנו עוד על קלטות בבית. הנוער של היום לא יבין מה זה… ואז זה התגלגל. התחלתי 'להתערבב' בגיל 13-15 עם כל הראפרים הרוסים. לא ידעתי שיש בכלל דבר כזה, ראפ ישראלי, למרות שרק בעשור האחרון זה התחיל לצבור תאוצה. אני זוכר שבזמנו, היה לנו אתר אינטרנט שכולם היו מתכתבים דרכו וככה זה התחיל. עם השנים התחלתי להופיע עם "סדייל" וברגע שהגעתי לצבא, שם שירתי כלוחם בחיל הים, הבנתי שאני רוצה להתפתח ולגדול", הוא מספר לנתניה און ליין.

מאיזו בחינה? הכרתית?
"רציתי שלא רק דוברי רוסית יבינו אותי, אלא גם אנשים שגרים פה. בזמן הצבא, למשל, הקלטתי מיקסטייפ שנקרא 'שכונת הנצ'ים'. מייקסטייפ זה לקחת ריד'ם (קצב) של אמנים ולשיר עליו. שרתי על ביטים של אמנים מג'מייקה. לא על מוזיקה מקורית. כלומר, אי-אפשר ללכת עם השיר הזה לרדיו ולהגיש, 'קבלו, יש לי שיר', אין לך זכויות על זה. המילים כמובן היו שלי".

על מה כתבת?
"באותה תקופה כל הייאוש והשמחה ביטאתי באמצעות מילים על הדף, רגשות של נער שעובר תקופה לא פשוטה בצבא. השכונה. הרגישו בטקסטים הכל. הופענו בפסטיבל בומבמלה באילת, בקיבוצים, במועדונים, בכל הארץ. רק באנדר-גראונד. מחתרתי לגמרי, אבל מי שמכיר ומחובר להיפ הופ בטוח יודע. בכל מסיבה, אם היה מצב שיכולתי לתפוס מיקרופון ולשיר הייתי תופס. כשהשתחררתי מהצבא, אני ויוגה, אמן ראפ ששר רק ברוסית, התחלנו לעבוד על פרויקט משותף בסגנון grime, סגנון שנולד בבריטניה בתחילת שנות ה-2000, ז'אנר חדש של היפ הופ אלקטרוני יותר. גם הליריקה יותר קשה וזה איתגר אותי. החלטתי להוציא אלבום עם יוגה אלבום מיקסטייפ משותף, רגאיי ודאנסהול, שנקרא "שכונה כאן אקשן".

אמרת שהכל היה מחתרתי, אני מבינה שעדיין. למה?
"תראי, בלי להאשים, אני לא חושב שאני מקבל מספיק במה בנתניה. רק בתל אביב לצערי, בירת האמנות, וחבל. רק שם יש אפשרות להופיע. בנתניה אנחנו אנדרגראונד לחלוטין. הרכב 'קפה שחור חזק' שיצאו מנתניה הם היחידים שמוכרים בעיר וגם בארץ, גם 'האולטראס'. אני לא יודע ממש למה, אני כן יודע שהמוזיקה שלנו מיועדת לאנשים מעל גיל 18. אנחנו לא מנסים לקדם את עצמנו לפורמט שמתאים גם לילדים. הופעתי לדוגמה ב'מרקטאון' בשנה שעברה, מיזם שנועד להחיות את שוק נתניה בלילות. היה מעולה והקהל 'עף' עליי – אבל שם זה נגמר לצערי".

אני זוכרת את זה. מבאס.
"ברור. גדלתי פה מגיל עשר, כל חיי בנתניה, אבל דווקא כאן כל העניין הזה של תרבות רחוב פחות תופס. חבר שלי, אמן גרפיטי. הוא מאסטר, תותח אמיתי. במקום להזמין אנשים מחו"ל שיעשו את מה שעשו על הקירות, שזה מדהים אגב, יכלו להביא אמנים מהארץ ולתת להם את הבמה והאפשרות לכתוב על הקירות. במקום זה פותחים להם תיקים במשטרה כשהם מקשקשים על הקירות".

הקמת את אינביישן 09. מה זה בעצם?
"זה בעצם הכל. זה מותג וגם סגנון לבוש. אנחנו מוציאים כל מיני חולצות, כובעים וכמובן מוזיקה. מנסים לקדם מוזיקה משלנו. אנחנו חמישה אמנים (Rastok, Ezdizzy, Bt, Yd, (Sunchi. כל אחד עוסק בסגנון אחר ואנחנו עוזרים אחד לשני. מנסים להתפתח הלאה. כרגע אנחנו עובדים על פרויקט תרומה שיגע בכל הנוער ה'בעייתי' בעיר כדי שנוכל לתת להם סדנאות של היפ-הופ, אקסטרים, ברייקדאנס, להסביר על אולפני הקלטות ולבקר בהם. לעזור להם לכתוב שירים. לא יבזבזו את עצמם בחוץ, אלא יעשו משהו עם הקושי, משהו טוב. אנחנו מאד רוצים שעיריית נתניה תעזור לנו ותיתן לזה יד, כי לעשות את זה לבד זה לא פשוט. גם, כמובן, לקדם את תרבות ההיפ-הופ בנתניה. זו השאיפה".

אתה מגדיר את עצמך כאמן ראפ או היפ-הופ?
"היפ-הופ זה סגנון חיים. זה גם גרפיטי, דיג'יי ריקוד. זה עולם שלם. ראפ זה רק מוזיקה, כמו ששומעים באם.טי.וי. זה איזשהו אלמנט שבא מתוך ההיפ-הופ. אין לי גבולות במוזיקה שלי. אני מקליט הכל: רגאיי, ראפ, טראנס ולאחרונה עשינו שיתוף פעולה עם די-ג'יי מנתניה. אני פשוט אוהב מוזיקה ומתחבר להמון כיוונים בה".

למה בחרתם לקרוא לעצמכם דווקא אינביישן, מה המשמעות?
"פלישה. למה? כי באנו משום מקום ונכנסנו ככה בבום. אנחנו מנסים לקדם משהו. עומדים על שלנו ולא מסתכלים ימינה או שמאלה. אנחנו מאמינים במה שאנחנו עושים, וגם כי אחרי הכל, אנחנו מישראל ורוב העולם נגדנו. אז כדי להראות שעשינו דווקא לכולם, ואנחנו כאן כדי להישאר. אין בשירים שלנו אמירה פוליטית, אנחנו אנטי פוליטיקה. לא תומכים לא בימין ולא בשמאל, אבל אנחנו לגמרי ציוניים".